[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מורן אוליאל
/
דקה אחרונה לחיים

היום... היום אשר חלית, היום אשר אושפזת, היום אשר הפסקת לאחוז
בחיים נואשות, הוא אותו יום ארור אשר לא אשכח לעולם...
והחדר... החדר לאט לאט נהייה קטן יותר, חשוך יותר, והמיטה שלך
צרה יותר עם סדינים דהויים שלא מוסיפים לאווירה המכוערת והקשה
לעכל... ומסביב שקט רועם של רעש המכשירים העוזרים לסייע לך
להישאר עוד קצת זמן איתי.
ופנייך... פנייך הזוהרות והיפות נהיו צרות ואפורות יותר עם כל
רגע שעובר, ועינייך החולות... אשר מסיתות מבט ולא מתרכזות בי
אלא בנקודה שחורה שבתקרה, כל כך מרוכז כאילו בורח למקום מחבוא
בתוך הראש שלך על מנת לא להרגיש כאב ובלבול.
אתה כמעט לא איתי בחדר אפילו ברגעייך האחרונים מפטפט עם הרוח
ונדמה כי זה מישהו אחר.
עורך משתנה באיטיות, חיוור צבע, אני מלטפת את ידייך ואתה מרגיש
קר ומרוחק,
הידיים שתמיד היו מלטפות ומחבקות כבר בקושי מצליחות להתרומם
וכבדות כבטון, וגופך ניזון מתרופות המרככות את תגובתך ומרחיקות
את הכאב, משתקות אותך מההרגשה האמיתית המתחוללת בגופך.
ורק בעת התקפים חזקים גופך מזנק מעלה, מתפרע ומשתוקק לעוד טיפת
אוויר נשימה.
אני רואה את הנפש השמחה שלך דועכת ונעלמת ואני כמעט ולא מכירה
אותך יותר.
והחיים... החיים שמעולם לא נראו קצרים יותר, הרגע הביעו משמעות
כי הדבר הכי יקר בעולם הולך ונשמט לי מהידיים.
ובאותו רגע, רק להתחלף איתך רציתי, רק שלא תסבול רציתי, רק
שתדע נחת רציתי... אך גופך, קיבל רצון משלו ודעך ונדם כמו שעון
ישן שעל הקיר.
והאוויר היה חלש, כמעט בלתי מורגש, הקושי הלך וגבר, הנשימות
התרחקו והרצון להיפרד התעצם.
והזמן... הזמן שחולף לאט אך במהירות האור מזעזע ולוחש כי הגיע
הזמן להיפרד.

אבל למה... לא הספקתי עוד להעריך... לא הספקתי עוד לחבק... לא
הספקתי עוד להגיד לך כמה שווה ערך הרגעים שביליתי איתך שהקשבתי
לך ושאהבתי אותך...
הלב מסרב להאמין למה שהעיניים רואות ואני מרגישה סחרחורת קלה
כמעט נידפת ברוח, מנסה להשתחרר מההרגשה ולהחזיק בך חזק יותר עם
כל הכוח אך אינני מצליחה...
ולבסוף,... הגורל האכזר מכריע, המחלה ניצחה ואתה כבר אינך כאן
ולא תשוב לעולם...
והדמעות שלא מפסיקות ליזול ומרגישות כמו זכוכית כואבת הפוצעת
אותי מבפנים ומבחוץ אך מנחמות אותי כי עדיף לך לנוח בשקט מאשר
להישאר ולכאוב.

ועכשיו... מנסה להיזכר... בפנייך, בחיוכך, בעינייך
ובמילותייך...
אך כמעט ולא מצליחה לשכוח את הקסם שבנוכחותך, את החיבוק שהשאיר
סימני אהבה, ואת הערכים שרק יובילו אותי להצלחה, כי אני גאה
להיות חלק ממך, ועכשיו... אתה חלק ממני...
אשבע ברגע זה רק לזכור כי נתת לי חוויות ורגעים השווים
מיליונים, ולמרות שגופך ובשרך אינו חי ונמצא לצידי, אני יודעת
כי בכל פעם שארצה לדבר איתך - אוכל, כי אתה המלאך החדש בשמיים
השומר על כולנו עכשיו ומאיר לימים טובים ובהירים יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום יבוא וכל
השמנים ירזו וכל
הרזים ימותו


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/2/06 17:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורן אוליאל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה