חברות של שמונה שנים, והיית חייבת להרוס ?!
לעזאזל, את זאת ששרת איתי בקולי קולות בתחתונים כשאף אחד לא
היה בבית, את השיר הידוע: "אני פרחה".
את לא זוכרת ? אפילו הקלטנו את זה על קלטת.
הקלטת הספיקה כבר להעלות אבק, עד היום קבורה אצלי בין הקלטות
במדף בחדר.
היינו יושבות בחדר שלך או שלי, מסתגרות וקוראות קטעים נבחרים
מהיומנים האישיים שלנו אחת לשנייה.
גם את הסודות הכי כמוסים שלנו לבין עצמנו לא יכלנו לשמור אחת
מהשניה.
הקראת לי את השיר הראשון שלך, שכתבת בגיל 11:
'דלת נפתחת, ודלת נסגרת. כשהיא נפתחת האהבה נכנסת. כשהיא יוצאת
האהבה נעלמת.
כשאני לבד, אז עצוב לי בלב, ובלעדיך זה הכי כואב. בבקשה תחזור
ואל תעזוב אותי יותר כאן כשבלב יש חור.'
ונכון שאמרתי לך שהוא השיר הכי יפה ששמעתי מעודי ?, אז שיקרתי
לך.
זה השיר הכי קיטשי ומטופש ששמעתי בחיי, אבל עדיין - את היית בת
11, מה אפשר לצפות מילדה בת  11?, כך שאינני מאשימה אותך.

האחד בספטמבר - תחילת הלימודים של כיתה א'.
וואו, היה חם באותו יום ואני זוכרת שלבשנו את אותו טייץ קצרצר
ופירחוני.
וזה מה שאולי הפגיש ביננו לראשונה, טיץ שעד היום קבור בין
בגדיי שבארון.
אימי אמרה לי שהגיע הזמן להיפטר ממנו, אבל אני לא הסכמתי, אני
בחרתי דווקא להשאיר אותו, שיעלה אבק, מצידי...
הסתכלתי עליך לראשונה, ואת הגנבת לי את מבטך המשוגע והוצאת לי
לשון.
צחקתי לעברך והוצאתי לך לשון בחזרה.
היה משחק אחד שבו היה צריך לרוץ במעגלים, ובדרך לא לדרוך על
החישוקים.
אני זוכרת איך קיפצנו, ונזהרנו כל-כך, העיקר לא לגעת
בחישוקים.
הצלחנו ועשינו את זה כל כך טוב  ביחד.
עד שכמעט סיימנו, לפתע נפלנו על הרצפה, וברכיינו נפצעו. נותרו
רק צלקות על הברכיים שנשארו עד היום.
התאומות כהן לקחו את המקום הראשון, אבל לנו זה לא היה משנה,
מכיוון שידענו שכאן מתחיל לו משהו חדש, ומצידנו מקום שני זה גם
מקום מכובד בפני עצמו.

כל כיתה א' היית צובטת אותי ואני הייתי עומדת מולך נבוכה,
ושתקתי.
פחדתי לאכזב אותך, פחדתי להגיב.
גם כשקראתי לאחי הגדול שיגן עלי, הוא גער בך מעט, ואז עזב.
ולך זה לא הזיז, את המשכת בשלך, המשכת להכאיב לי, ולהתענג מזה
בנוסף, ואני רק המשכתי לשתוק.
וכך זה נמשך גם בחטיבה.
הלכנו ביחד למסיבה של הילד החדש של השכבה - גיא, שנהפך בשניה
ל'ילד החדש והכי יפה בשכבה'. לפני המסיבה, שבה לבשת את השמלה
הקצרצרה השחורה, ואני את הבגדים שסבתי זיכרה לברכה תפרה לי, את
קפצת ישר והערת לי:
"לא לא. את בטח צוחקת. ככה את תלכי ? בלבוש כזה מרושל ?! חבל
שלא אמרת מקודם. טוב אני אתן לך מהבגדים שלי, אל תדאגי." אני
יכולתי לסרב ולהגיד: "לא לא, זה לא הסיגנון שלי", כן, יכולתי
להגיד לך שהסיגנון שלי הוא לא סיגנון של פרוצה, אבל העדפתי
לשתוק.
הלכנו למסיבה, והמוזיקה התנגנה לה ברקע .
רק נכנסת כל המבטים הופנו אליך. הבנים הזילו עליך ריר ונותרו
פעורי פה.
לפתע בסערה נכנסה למסיבה הבלונדינית בשחור ששברה לבבות, כך
היית.
וזה נמשך גם בחטיבה.
את היית האור, ואני סתם הייתי הצל שלך.
הצל שרואים אותו, אך אף-פעם לא באמת מביטים בו.

ביקשת ממני להכין את עבודות הכיתה בשבילך, כשהיית עסוקה
ב'תעסוקות למיניהן' עם החבר החדש שלך - גיא.
כמה מפתיע - הילדה והילד הכי יפים בשכבה, נהפכו לזוג הלוהט.
'פעם אחרונה שאני מבקשת', הפצרת בי כל פעם מחדש, ואני רק
התרגלתי.
הייתי חייבת לבדוק שוב ושוב מחדש כל עבודה שהכנתי לך במלוא
המאמצים, כי אם הייתי עושה טעות אחת קטנה היית מסוגלת לא לדבר
איתי שבוע.
ובלעדייך שבוע ? איך הייתי שורדת ? לנסות להפריד צל מהבן-אדם
שלו זה בלתי אפשרי.
לנסות להפריד זנב מסוס זה דווקא יכול להיות אפשרי, אבל זה עלול
לכאוב - מאוד.
עד כמה באמת הייתי תלותית בך ?
היית ה'אלוהים' שלי, את החלטת מה טוב בשבילי ומה לא.

והנה החזרת ל'אלוהים' האמיתי את התפקיד, עכשיו הכוח בידיו והוא
החליט מה טוב ומה לא.
במעבר חד, פתאום הכל השתנה.
תראי, רק תראי אותך.
שוכבת כאן במיטה מחוברת למכשירים, לא נעה ולא זעה.
ופתאום אני זאתי שמעליך, ואת לא זאתי שמעלי.
מפתיע, לא ? עכשיו אני "משחקת" בתור תפקיד ה'רעה' ואת ה'טובה',
הקורבן, מעוררת רחמים ותמימה.
אבל לא, את יודעת מה ? אני לא רעה, אף פעם לא הייתי. אני לא
אשמה שאת הבאת את עצמך למצב הזה. את אשמה שלא הקשבת לי, כי אם
רק היית מקשיבה לי פעם אחת בחיים, אבל רק פעם אחת... אולי
עכשיו לא היית כאן חסרת תקנה.
אם לא היית רצה לכביש אחרי גיא, ורק כדי לבקש ממנו סליחה על
משהו שבכלל לא עשית, אלא על משהו שהוא עשה עם מיטל הבלונדינית
הצבועה (תרתי משמע), היית אולי עכשיו במצב משוקם.
אבל תראי מה נהיה ממך, כבר שנתיים שאת ככה - צמח.
צמח שכבר לא יצמח יותר, מפאת שסיכוייו היחידים הם לנבול.

הרופא קורא לי מהחדר השני להצטרף למשפחתך להחלטה הגורלית.
הם אלה שיחליטו ויכריעו על התשובה הניצחת, אבל אילו ההחלטה
הייתה בידיי, במה הייתי בוחרת -
לתת לך לחיות כך כל חייך בתור צמח,  או לשחרר אותך מהחוטים,
כפי שאת בובת מריונטה בלויה, ולתת לך למות בשלווה?
נו תעני לי את, תני סימן, תזיזי אגודל, משהו...
מה כבר ביקשתי ? פעם אחת בחיים שלי ביקשתי ממך משהו, וגם לזה
את לא מסוגלת ?
אני לא יודעת... שמונה שנים מהחיים שלי איבדתי, כדי לספק את
הרצונות שלך, ועכשיו נותרו לי עוד המשך חיים שלמים, ואני יכולה
בטוב ליבי, לתת לך לעוף מהכלוב אל השמיים.
את מודעת לכך שאני כבר לא חלשה, נכון ?
שזה לא יחזור על עצמו.
את בטח שמחה בשבילי, לא ? אני מקווה.
את בכלל שומעת את מה שאני אומרת לך כאן במשך שעה שלמה ?
נו קדימה... הרופא קורא לי, ואני ממש חייבת ללכת.
יש לך הזדמנות אחרונה להחליט, או שאני אחליט.
טוב, את שותקת, אז אני משערת שההחלטה נעשתה כבר מעצמה.

מילים אחרונות ? אולי כמה מילות התנצלות על אולי, למשל,
במקרה... שהרסת לי את החיים, ואני זאתי שאצטרך לשאת את הכאב
לעוד כמה שנים, ומי יודע כמה ?
את עודך דוממת.
טוב, חברתי, ציפור שברירית שכמותך, אני משחררת אותך לחופשי.
היי שלום.