אדם קם בוקר אחד
ואומר לחוה שנמצאת לידו
שהיה רוצה לעצמו, וגם לה,
קין קטן וגם הבל.
שהוא קצת מפחד מטיולים בשדה,
מהשרצים המתקיימים בו,
שבאופן כללי הוא אינו אוהב תפוחים,
וקצת קר לו, לפנות ערב,
ערום ממלבושים,
עם כל הקסם והתשוקה שברגע.


אדם קם בוקר אחר
ואומר לחוה שנמצאת לידו
שלו יכל, היה בונה לעצמו
כלי לשוט בו, ולגלות עולמות,
שהבל פיה מכה פטישים ברקותיו,
שטעם פרי החיים קצת נמאס עליו
ושהוא צריך קצת זמן לעצמו,
כי בראשו מכים גלים עמומים
שאינו מכיר כלל, ואולי טרם נבראו,
כאילו שהאלוהים מכה אותו על חטאו.

חוה קמה בוקר נוסף
לגלות שהאדם שלה לא לצידה עוד,
כי פרץ את מעגל המחשבות
שבו היה לכוד,
ונמלט למצוא את עצמו,
להשיג לעצמו, לרכשו, להרויח.
והיא נותרה עם קין והבל,
עם הסבל שבהביאם לעולם,
ועם הטעם הרקוב של פרי החיים שלקטה משולי העץ
כי אין לה אדם שיטפס לקטוף מבין הענפים חיים.

אדם מקיץ יום אחד
אחרי חמשת אלפים שנה
לגלות כי מתשוקותיו שבערו בקרבו
נותרה רק גחלת קטנה שאין בכוחה
אפילו ללחוש לו את האמת שעל ליבו,
ודעיכתה מזכירה את חום גופן
של כל החוות שידע
וכל האמיתות שגילה
ולא מצא בהן שובע,
כי התעייף מלחפש את האדם שרצה.


02/08/01, פונו-פרו