שחור. זה תמיד שחור. הנשמה, החיים... המוות. שחור שתוקף אותך
מכל מקום. אתה מנסה כל הזמן להדוף אותו, להתעלם ממנו, לקחת
אותו ולדחוף אותו לאיזו פינה נשכחת בנפשך, אך הוא לעולם לא
יפסיק, הוא רק ימשיך לתקוף.
יתקוף עד שלא תוכל יותר.
עד שתבין שלקבל אותו יהיה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר קל. ואז
אתה נותן לו להיכנס לתוכך. הוא משחית אותך, העיניים כבר לא
רואות כמו שצריך, המוח לא משתף פעולה. החיים והנשמה מתמלאים
באפילה.
אתה מנסה להוציא אותו, החתכים נהיים עמוקים, אך כל מה שיוצא
נכנס שוב - אך הפעם עם חרטה, עם חשכה נוספת. אתה מנסה שוב
ושוב, לא נותן לחתכים להסגר, הכאב זורם במורד היד אך העצב כבר
עמוק בתוך הורידים, עמוק בתוכך.
אין לאן לברוח. קיבלת את החשכה ואין דרך חזרה. טעות חייך. חייך
הקצרים. אילו רק היית ממשיך להשיב מלחמה, אילו רק לא נכנעת
לאופל, אילו רק היתה הזדמנות נוספת... אילו רק...
הכעס, הכאב, העצב והחושך ממשיכים לזרום, אך לאט לאט אתה רואה
שזה עוזר... החושך נעלם! במקומו אור נעים, אור שמסתובב סביבך
וסוחף אותך, מלטף אותך.

"אלוהי הוא רועי... כי אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה
עמדי... אפר לאפר עפר לעפר..."