לעמוד על קצה הר. לראות את השמיים מעליך כמו שצריך, ללא כל אור
מאף עיר מתועשת קרובה. לחוות את הזריחה במלוא עוצמתה המעוררת,
את השקיעה במלוא עוצמתה הרומנטית. בימים לא לעשות יותר מאשר
להסתכל למרחק לעבר משטחי דשא אינסופיים, או להפנות את ראשך
למדרון אחר ולראות יערות ירוקי עד מיושבים אך ורק על ידי חיות
קטנות. בלילות רק להדליק אש, לצפות בכוכבים ולהפליג על הרוחות
הנושבות בפניך.
שלווה עולמית. ללא שנאה - כי רק אתה פה. ללא כעס - כי הכל
מושלם פה. ללא שחיתות - כי לממון ורכוש אין כל ערך. ללא פחד -
כי התיעוש, המסחור והתחרות נמצאים במרחק קילומטרים רבים ממך
והאח הגדול לא צופה בך. ללא עצב או אכזבה - כי הטבע, חברך
היחיד, לעולם לא יאכזב אותך ותמיד יקדם את פניך בריח של ירוק.
אין רעש. אוושת הרוח, ציוץ הציפורים, ינשוף הקורא בלילות. החוק
היחיד שפועל הוא החוק הטבעי - כל יצור חי יעשה רק מה שהוא צריך
כדי לחיות. בלי חמדנות רק בגלל שאין לה מקום.
קצה ההר שלך. שלך ולא של אף אחד אחר. המקום הפרטי שלך להתנתק
מהעולם שממהר קדימה לקראת עוד יום של קדמה טכנולוגית מיותרת
לחלוטין. המקום שלך להתחבר חזרה לשורשים, למנוחה ולתמימות
הקדמונית של אבות אבותיך.
"למחר טוב יותר", אומרים כולם, אך באיזה מחיר? האם המטרה מקדשת
את האמצעים? לרמות, לשקר, לרצוח, לאנוס, למעול בכספים, לחמוד,
לכעוס, להתעצבן, לקלל, ואז שוב להתעצבן כי התעצבנו עליך כי
קיללת - כאילו שהם לא עושים את זה. תקשורת עוינת, צרות עין,
סכין בגב, "הגם אתה ברוטוס?" איחולי מוות. מה אתה צריך את כל
זה?
לאן אתה ממהר? עבדים לשעון. זמן הוא הקבוע האוניברסלי, אבל מי
לעזאזל צריך אותו? קפיטליזם, דיקטטורה, קומוניזם שבקושי קיים,
איחוד אירופאי, דמוקרטיה, מלחמת אזרחים, אנרכיה - כולם שלבי
זמן שכל חברה צריכה לעבור. למה? מי קבע את החוקים האלו?
כאוס טבעי. רק הוא צריך להיות האדון שלך. אבל עד שהוא לא יתרחש
- חיה בשלום.
דם,
אש,
תמרות עשן,
מלחמות. האם לא די בהרג עצמי?
אתה מסתכל שוב על היער שלך. התרחקת מכל זה, נמחקת מהעולם כי
אתה רוצה לשכוח את כל זה. די לך רק באוויר, באדמה, במים ובאש.
יסודות בסיסיים שמהם בנוי הכל. וזאת הבעיה - הכל בנוי מהם
במקום שהם יהיו היחידים הקיימים. לפתח את ארבעת היסודות כאילו
שזה באמת כל כך חשוב.

אתה רואה את הציפורים עפות. אבל משהו לא בסדר. הן לא עפות. הן
בורחות. הסנאים רצים במהירות מתוך היער, אחריהם כמה צבאים. עוד
כמה חיות קטנות אחריהם. בעיניהם יש פחד. פחד מוות.
ואז אתה רואה ושומע את האסון בבת אחת. אנשים. אש. מכונות. הרג.
הם הגיעו גם למקום הפרטי שלך.

אני יורד על ברכיי, מסתכל לשמיים. מה עשיתי שזה מגיע לי? גם
לחלקה הפרטית שלי זה הגיע? ואז מגיע אליי הסימן. השמיים מתכסים
בעננים למרות שבפעם האחרונה שבדקתי, היה אוגוסט. טיפה. עוד
אחת. עד מהרה המקום כולו מתכסה במבול תנכי. העשן מהאש שוכח,
הקולות מתרחקים.
הדמעות מגן העדן הבריחו אותם, טיהרו את חלקת האדמה שלי, המטהר
הטבעי, נשקו היחד של הטבע.
הקרב על האדמה יידחה ליום אחר. קרב. אפילו על חלקת ההר שלך אין
מנוס.