ה-14 בפברואר נחשב יום האהבה הבינ"ל, והחליטו כל העמים לעשות
כנס ענק שכולם ישתתפו בו. המטרה של הכנס תהיה לאבחן את מושג
האהבה ולדון במקורו.
הגיעו אנשים אשר הגדירו עצמם כמאוהבים מכל העולם: פילוסופים,
משוררים, הוגים, רופאים, חוקרים, מדענים, גורואים מהמזרח
הרחוק, אנשי רוח, פוליטיקאים ועוד המון אנשים.
זה היה אמור להיות מרתון של יום שלם החל מ-8:00 ועד ל-00:00,
ועד השעה הזו הם היו צריכים להבין ולהגיע להסכמה מה זו אהבה.
המון אנשים דיברו, ניסחו דברים, תיאוריות, סיפרו סיפורים,
המשילו משלים, מטאפורות, כתבו שירים, הציגו על במה, ניסו לשכנע
בדרך זו או אחרת שאת האהבה ניתן איכשהו לאפיין.
אולם לא הצליחו.
הקהל העולמי היה לחוץ, השעה כבר 23:30 והם כאילו לא התחילו.
המדענים טענו: "תראו, אהבה זה מעין תגובות כימיות של המוח..."
וכן הלאה וכן הלאה.
המשוררים הקריאו את המשתה של אפלטון, ויחד עם הפילוסופים ציטטו
המון ציטוטים על מושג האהבה, אך עדיין לא נתקבלה הסכמה בפה
אחד.
החוקרים והרופאים ניסו לתת הסברים לוגיים הדומים במעט לסברות
המדענים.
אנשי הרוח והגורואים המשילו משלים, סיפורים, דימו במטאפורות אך
לא כולם ירדו לסוף דעתם.
השעה הייתה כבר 23:55 ועדיין לא הגיעו למסקנה, לא היה משהו
שאפשר היה להסכים עמו.
פתאום היה שקט מוחלט בתוך האיצטדיון שהיו בו חמישים אלף אנשים.
כולם חששו.
לפתע קם בחור צעיר והרים את ידו.
המנחה של הערב לא ידע מה לעשות אזי פנה אליו:
"כן, אדוני, מי אתה ומה אתה?"
"שמי אמיל ואני מאוהב", ענה.
"מה ברצונך לומר?" שאל המנחה.
"הרבה דברים נאמרו פה על אהבה, אבל כיצד האוהב יכול להגיד משהו
על אהבה אם כל מה שהוא יכול לעשות זה לחייך", השיב אמיל.
"אזי כיצד הנך יכול לדבר ולא לחייך כל הזמן?" שאל המנחה.
"זאת אני יכול לעשות רק כי נשבר לי הלב. רק שברון לב היה יכול
להסית אותי מהחיוך ולגרום לי להבין את המשמעות האמיתית שמסתתרת
מאחורי המושג אהבה", השיב.