לזכור את כולם.
שישכחו אותי.

ביקשתי משהו אחר? גם אם כן, זה לעולם לא קרה.
אתה ואני כבר לא כמו שהיינו אי שם בכיתה י"א.
ואני מתחנן לפניך, קח אותי, קח אותי עכשיו.
אין לי מה לחפש פה יותר.
אתה צדקת אני טעיתי, כל הכוחות כולם לא ישוו לאהבת אמת אחת.
אז טעיתי ואני צריך לחיות עם ההשלכות.
מזכיר לי סיפור ששמעתי פעם על העקרב והצפרדע: עמד העקרב לפני
הנהר כשלפתע עברה צפרדע לידו, "שאי אותי לגדה השניה" ביקש
העקרב, "אם אשאך, עקרב יקר, תעקצני לבטח ואמות".
"ומדוע שאעשה זאת?" שאל "הרי אם אעקצך אמות יחד איתך".
הסכימה הצפרדע ונשאה אותו על גבה כשלפתע, במקום בו הנהר עמוק
ביותר, חשה עקיצה, "הבטחת" אמרה בקול חלוש הצפרדע, וכמו
ממרחקים גדולים שמעה את לחישת העקרב "אני לא שולט בזה, זה בדם
שלי..."
זה בדם שלי.
אני לא שולט בזה.
אני הורג את עצמי בדרך אני יודע.
לא אהיה מאושר.
לא יהיה לי כסף.
החיים יהיו מרירים.
אבל אני לא אצליח לשלוט בזה לעולם.
אתה לא אוהב אותי, אני יודע והלוואי וזה היה הדדי, אבל זה לא.
אז לקחת לי את כולם: את איילת, דוד, אמיר, ענבר, הילה...
אז בקשה ממך, סיים את עבודתך פעם אחת בחיי הנצח שלך, וקח גם
אותי, את ליצן החצר שלך.
אץ הליצן העצוב שלך.
אני מוכן לתת לך בקבוק ויסקי וסיגריה בתמורה...