את המת הראשון שלי פגשתי בגיל 8 . שמעון בעט את הכדור חזק מידי
ואני שתמיד הייתי עומד בצד ומביא להם את הכדורים כששיחקו
בכדורגל במגרש שלפני החולות מאחורי הבית. רצתי אחריו.
הכדור התגלגל ונעצר מטר ממנו. הפנים שלו היו לבנות, פיו פעור
ואישוני עיניו קפואות כמו גולות .
איז'ו השיכור של השכונה שכב על הגב כשהכלב שלא זז ממנו
כשהסתובב בשכונה יושב לצידו כמו שומר.
העיניים של הכלב עקבו אחרי אצבעי כשהתכופפתי ונגעתי בלחיו.
נהימתו החרישית רמזה לי להתרחק. ואני שאף פעם לא פחדתי ממנו
ולא מאף כלב אחר, התעלמתי.
זיפי הזקן בן השבוע של איז'ו דקרו אותי, העור שלו היה קר.
"תבעט כבר את הכדור אלינו" שמעתי במעומעם קולות מאחורי גבי.
כמה מבוגרים הביאו דלת זרוקה והרימו אותו עליה. הלכתי אחר הם
במין תהלוכה מוזרה עד לכביש .שם חיכה אמבולנס של מגן דוד
אדום.
הכלב השחור שלו עוד הסתובב בשכונה שבועיים אחר כך עד שאספו
אותו מהעירייה. התחלנו להתרגל לשקט שבא במקום השירה העצובה של
איז'ו כשהיה הולך ברחוב מתנודד עם בקבוק ויסקי ביד.
סבתא שלי מתה כשהייתי בן 10 אמרו לי שהיא עכשיו ישנה בבית
קברות. לא צריך לספר לי איך נראים מתים .
התרגלתי כבר לא לשמוע את השיחות החרישיות במטבח שלה עם אימא
.התרגלתי לטעמו השונה של האורז הצהוב . אימא שלי לא התרגלה אף
פעם.
אימא שלי נפטרה כשהייתי בן 12 ואבא שלי כשהייתי בן 13 התרגלתי
לחיות בילעדם.
שני כלבים וחתול מתו לי כשהייתי ילד , זאת לא בעיה כי תמיד
אפשר למצוא אחרים. אפילו שאת כושי אהבתי יותר מהאחים שלי.
הערבי שאת השם שלו אני לא יודע היה המת השני שלי . בחברון
,במהומות ב 87, כיוונתי לרגליים שלו אבל אבן שפגעה בי בשניה
שסחטתי את ההדק הרימה את היד שלי קצת למעלה .
קשה לי להתרגל . לפעמים אני רואה אותו בחלומות. מזנק לאחור
ונשכב מאחורי גדר האבנים.
יומיים חיפשנו את האח שלי  עד שגנן בית הקברות גילה אותו שוכב
על הקבר של אימא. את החור בראשו שהכדור גרם ראיתי כשזיהיתי
אותו לפני שקברו . המחשבה על אח שמתאבד  קשה  אבל התרגלתי
להיעלמותו מחיי .
אבישי נהרג לידי בלבנון . אני התרגלתי אבל הילדים שלו לא כל
כך.
הדודים שלי שגידלו אותי מתו כשהייתי כבר בן 32
זאת כבר לא בעיה להתרגל.