מסתכלת בגאווה לתוך תהליך שלא הושלם,
התהליך שלי שלא הושלם ועם זאת, הוציא ממני כל כך הרבה.
כל כך הרבה שלא הכלתי ולא שמעתי, כל כך הרבה שבתקופה האחרונה
ביטלתי.
לשכח את מה שאתה, זה קורה.
שכחתי את מי שאני, זה קרה.
ועכשיו, עכשיו אני רואה, אני לא מסתתרת, לא בורחת לשום מקום.
אני והעץ שלי והרצון והשקיעה - כולנו עמוק וכולנו יורקים עצמנו
בשמחה החוצה.
אומנם יש בנו מן הבושה, אבל לא נוותר כי אנחנו הנצח שלנו ולנו
שמורה הזכות ליהנות, לאהוב, לקבל, לתת, לבכות, לשמוח, לשמוח
ולשמוח.

26.11.2005