היו היה אתמול, לפני הרבה שנים, בשנה שעברה, אמש, אשתקד, נזיר
בודהיסטי העונה לשם משה.

משה היה נזיר בודהיסטי מאוד לא מקובל בקרב הנזירים הבודהיסטים
בשל העובדה שקוראים לו משה, בעוד להם היו שמות פיקנטיים וכה
נזיריים ובודהיסטיים.
במקדש בו חי משה היה לו רק חבר אחד, שמו בישראל היה
פיקלולומהטוריפיקולוטיקוס - עץ הפיקוס. אבל בזימבבוה, מקום
משכנו של המקדש, קראו לו טוטה.
טוטה ומשה היו חברים טובים מאוד. אפילו יותר מפרגוד ושיעלוף,
אבל זה לא קשור.

יום אחד יצאו משה וטוטה לחצר המנזר בכדי להריח את הגשם. היה זה
יום קיץ, ולכן לקח להם הרבה זמן להריח את הגשם. טוטה התיישב
מתחת לעץ הדובדבן, בעוד משה קיפץ לו ברחבי הגן ומשך באפו במטרה
להריח את הגשם. מכשחדל לנסות להריח את הגשם, ואף החל לדמם מהאף
עקב (כן, וגם מהעקב), התיישב לצידו של טוטה בכדי לשמוע את רזי
חוכמתו ופניני שנינותו.
"הדשא הוא גבוה. אך העץ יותר", אמר טוטה, שידע לדבר רק בפתגמים
חכמים.
"כן..." הרהר משה כשהוא בוהה בטוטה וחושב. "אתה חכם ידידי",
אמר משה.
"והדובדבן איננו ירוק", אמר טוטה בתגובה.
"כן... נכון", השיב משה.

כל הנזירים הבודהיסטים אהבו להאזין למילותיו החכמות של טוטה,
ועל כן ישבו כולם על הדשא סביבו והאזינו.
"לב של לביאה הוא לא אגוז", אמר טוטה ברשמיות, וכולם סביבו
הנהנו.
"עז הוא צבעה של היונה, אך הקנרית היא ציפור", אכן, אכן, ענו
מלמולים מסביב.
"קנו סלט קליפורניה במקדונלדס, הכי הכי הכי הכי טעים שאפשר"...
כל כך רחשו המילמולים סביב.

ואז נכנס מחבל טרוריסט פושע שבגד באישתו עם השכנה בלהה, והלך
למגדת עתידות שאמרה לו שהדרך היחידה שלו לכפר על חטאו היא
לרצוח את הנזירים הבודהיסטים במנזר ליד, מפני שתפילותיהם
מפריעות לה לישון בין שתיים לארבע.

אז הוא ירה בכולם.