כשהתיישבתי לכתוב את הדברים לא ידעתי בדיוק מה אני הולך להוציא
על הנייר, לא הייתי סגור על עצמי, כמו שאומרים בצבא. צבא - אני
זוכר את יום הגיוס. קמתי בשש בבוקר, אמרתי שלום להורים והגעתי
לבקו"ם יחד עם החברים שבאו להיפרד ממני. ישבתי שם מוקף בעוד
עשרות צעירים שהרגישו את מה שהרגשתי אני - חוסר בטחון המתערבב
עם הפחד מהלא נודע.
הדלקתי את הסיגריה השישית שלי מאז תחילת הבוקר והסתכלתי על
החברים שלי שנראו שלווים ורגועים, כאילו באו לאיזה טיול שנתי
ורק מחכים שהמורה תשחרר אותם לחדרים. "בואו נצטלם פעם אחרונה",
אמרה מיכל ועשתה תנועות של תתרכזו ביחד. הרגע הונצח ואז נשמע
קול עדין שאמר 'בוקר טוב לכולם, השמות הבאים שאני מקריאה - נא
לקחת את התיקים ולעלות לאוטובוס'. זהו זה חשבתי, הרגע הגורלי
הגיע, בעוד שנית ספורות יכריזו בשמי ולא תהיה דרך חזרה. אני לא
רוצה ללכת, אני רוצה להשאר כאן עד שיקחו את כולם ואיך שהוא
ידלגו עלי ואני אנצל.
"אחי, קראו בשם שלך, יאללה בוא לאוטובוס", קטע דני את מחשבותי.
"אתה בטוח" שאלתי בקול חנוק, "אולי זה אבי אחר,יש פה לפחות עוד
איזה עשרים חבר'ה ששמם אבי". "תגיד, מה אתה רציני? בוא כבר יא
פחדן!", אמר ומשך אותי בחולצה.
קל לו לקרוא לי פחדן, למניאק הזה. אחרי שיקחו אותי הוא יחזור
הביתה להורים המפנקים, לאוכל הטעים, למיטה החמה והמוכרת ולחברה
האוהבת שלו.
הקול העדין נשמע פעם נוספת, אך הטון היה סמכותי יותר ושוב רצו
כל השמות -יוסי, אלעד, גידי, רונן, אבי, אבי, אבי!!! ' בת
זונה', סיננתי, 'קיבלת את הג'וב הכי טוב בצה"ל'.
אני לוקח את תיק 'הג'נספורט' הקטן שיש לי אותו עוד מהתיכון,
אומר שלום לכולם, מתחבק, מתנשק ועולה לאוטובוס שאמור לקחת אותי
לעולם הבגרות ולהפוך נער לגבר.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת שמגיעים למקום חדש ולא מוכר, אז ישר
בא לכם להתחבר עם מישהו כדי לא להרגיש לבד, מישהו שיזדהה עם מה
שעובר עליכם ברגעים אלה. אני עובר במסדרון הקטן שבין המושבים
ומגיע לשני הכסאות שלפני הסוף. ליד החלון יושב בחור עם שער
ארוך, חולצה לבנה צמודה וג'ינס קרוע עם כמה כתמי צבע סגולים.
נראה כאילו רק עכשיו הוא התעורר וחושב שנוסעים לאיזה נופש
באילת, עיניו משדרות רוגע שקשה לי להבין.
"אחי, המקום הזה פנוי?", אני שואל בקול שממש לא נשמע שלי.
"כן גבר, בוא שב", הוא עונה ומוריד את התיק שלו לריצפה. "אבי",
אני אומר ומושיט את היד. "מאיר, נעים מאוד", משיב הבחור בחיוך
ומפנה את מבטו לחלון.
למטה נמצאת כל המשפחה שלו. הם נראים כל כך מאושרים, כמו
"הבריידי באנץ'" מהטלויזיה. אני מסתכל על האב הגאה, האמא
שמזילה דמעה, ועל האחות הקטנה שמצלמת את כל הארוע הזה, ולפתע
חש קירבה וגעגוע למשפחה שלי. כשאמרו שהם רוצים לבוא ללוות
אותי, אמרתי, 'לא צריך, יש לי את החברים שלי, וחוץ מזה, אתם
תסעו את כל הדרך הארוכה הזאת בשביל עשר דקות של נפנופי ידיים
והבעות פנים שמחות ועצובות'. הם לא הבינו אבל גם לא התעקשו. אך
כעת, כשאני מביט על המשפחה של מאיר עובר בי משהו חזק וכואב,
משהו שצובט את הלב כאילו היה מסמר חלוד שמוציאים לך בלי הרדמה,
והכאב הזה הולך וגובר כשאני מעכל שהאזרחות נגמרה.
מעכשיו אני עוד מספר שלובש מדים ונראה כמו אלפי חיילים אחרים,
ואם אהרג אז יכתבו עלי כמה שורות בעיתון: 'הוא היה חייל טוב'
ירשמו, 'ואהב את השרות', ומה שישאר זו המצבה שלי בבית הקברות
עם עוד אלפי חיילים שנראו כמוני. רק עוד מספרים שלבשו מדים.
|
