כעסתי. על שום כלום.
על שהשמש זרחה בשמיים.
על ריח הסתיו באוויר.
על החושך המקדים לבוא.
על כזב עצמי שהחוויר.
מתיחת שפתיים קלושה
התפרשה אצלי כחיוך.
קריצה קלה של בדיחה
הפכה להסכמה בשתיקה.
כל מילה שנשאת -
הפכה לבעלת משמעות כפולה.
אצלי בפנים
נהיה חשוך
על שום מה ולמה
אני מקיימת רומן עם "עצמי",
עם כל מילה, דרמה מיותרת
על מחוות שאינן שם.
פרשנות מאלצת -
פשוט כדי למצוא עניין.
אז כעסתי.
על עצמי. עליך.
ששיתפת פעולה
בנחמדות שלך.
עד שהבנת,
וטלטלת את עצמך
אל המציאות.
והוקל לי.
אבל אז -
כעסתי.
עליך, עלי
ועל כזב עצמי שהחוויר.
(15/10/04) |