|
היציאה מן העיר
התמונה על הקיר.
החנייה במורד הרחוב
הסופר הקרוב.
המיטה, הסדינים
ברדיו השירים.
המועדון והקולנוע
הבית, האופנוע.
הכביש, הגשר, התמרור
איכשהו, הכל קשור.
הזיכרונות שלנו נמצאים בכל זמן ומקום
אתמול, מחר וכמובן שהיום.
זה בכל חור
זה לא מרפה ולא עוזב
לא אומר שזה שחור
אבל זה נדבק וזה כואב.
הזיכרונות שלנו יחד
מתרוצצים חסרי מנוחה
הם כבולים, מתובלים בפחד
הם לא משתחררים אפילו לא טיפה. |
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.