אני מביט סביבי אל החדר בו אני ישן ב-25 השנים האחרונות.
אני מביט סביבי ורואה ארון מלא בספרים, אותם לא קראתי, מלא
בתקליטים, להם לא האזנתי.
חפציי הפזורים מסביבי כמו השברים של חיי.

קוראים לי סם, אדם מבוגר וערירי. משפחה כבר אין לי, גם חברים
כמעט שלא נותרו. בודד בעולם. ועיתים נדמה לי שאני לבדי פה, לבד
בין מיליון אנשים.
לא תמיד הייתי כזה, אישה הייתה לי, גם ילדים היו.
אבל הם הלכו, מזמן הלכו, השאירו אותי בודד בין הרסיסים של חיי,
בין הרסיסים של נשמתי.

ואיש אין לי להאשים מלבד עצמי. אשתי ואני היינו מאושרים ביחד.
היה לנו ילד, הייתה גם ילדה. אני במו ידיי הרסתי הכול! הכסף
סנוור אותי, רצתי עוד ועוד!  הייתי בבית שעה שעתיים ביום.
ולאישה כבר נמאס להיות האישה הקטנה שממתינה לבעלה, ולילדים כבר
נמאס לחכות שאבא יבוא.
ואז הם הלכו, פשוט הלכו. לקח לי זמן להרגיש בכלל בחסרונם.

בן 57 אני, ללא משפחה, ללא חברים, דבר לא נותר לי, דבר!
צף ביקום, ללא תכלית, ללא תועלת.
מסתובב סביב עצמי במעגלים, גוסס לאיטי.
לבדי.
וחיי כבר כמעט והגיעו אל קיצם, מבלי שעדיין התחילו.