מעולם לא היו לי חברים כאלה, כאלה שאני באמת אוהבת
החיים שלי משתפרים... חחחחחחח... מי היה מאמין?
טוב, אני הייתי מאמינה אבל אני כ"כ שנויה במחלוקת שאני לא
מצליחה להקשיב לעצמי מבלי להתבלבל.

אני ממש אוהבת אותם, את החברים שלי. הם החברים שלי, באמת. הם
אוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם ודואגים לי באותה המידה שאני
דואגת להם. הם השלושה הכי אהובים עליי. הם שלי... הלוואי

היא קטנה ומצחיקולה ועושה שטויות ומדובבת חיות והיא עושה לי
טוב.
והשני משגע אותי, מטריף אותי, מגרה אותי מבלי להתאמץ אפילו,
הוא תמיד שם ותמיד שואל שאלות והשלישי...
השלישי עונה עליהן, על כולן. בקסם כזה שמייחד רק אותו.
הצחוק שלה והגחגוח שלו והעיניים של המלאך שלי.
טוב לי אתכם. בא לי לצרוח בגשם ברחוב מלא אנשים ממהרים ש"אני
אוהבת אתכם".
בא לי גם באמצע שדה חיטה חסר גבולות לצרוח לשמיים "תודה",
להודות לכוח עליון וכ"כ הזוי מכל מיני בחינות, שאתם בחיים
שלי.
אתם האדמה בחיים הרעועים שלי.

כל השאלות וכל התהיות נפתרות עוד לפני שחשבתי עליהן, כל הבעיות
נעלמות בצחקוק שמנמן ואני נבלעת באושר.

אני אוהבת אתכם, החברים שלי