היא הייתה ישובה על מרצפות הבטון שלמרגלות בית הספר שלנו עם
החברות שלה. הן החמיאו לה על הסוודר הורוד החדש שלה, שהיה
מדהים ללא ספק ובהחלט גרר זוגות עיניים רבות וקנאיות של בנות
אחרות. היא רק הניפה את שערה הארוך אחורנית בפיזור דעת ואמרה
שהיא הולכת לשירותים. והכל, ההליכה שלה, המבט שלה הכל היה
מושלם. בשירותים המתנתי לה. היא לא התייחסה אליי הרבה, שאלתי
אותה אם היא רוצה להיות חברה שלי, אם היא רוצה שנצא וכל זה.
נדמה שנשכה את שפתייה מלפרוץ בצחוק קולני (כמובן שמהקול שלה
הצחוק הקולני שלה יהיה לאוזניי כמנגינה אבל עדיין זה עדיין
יכאב להחריד). היא אמרה לי שאני מכוער ושהיא לא יוצאת עם
מכוערים כמוני, הם לא ב"ליגה שלה" היא אמרה. יכולתי לומר שאני
יותר ממכוער אבל זה לא היה עוזר, זה גם בטח היה נשמע מעורר
רחמים. אז סתם אמרתי לה משהו מפגר כמו "אני יודע" או "נכון,
אני מכוער", היא הביטה בי בהתנצחות יהירה, אני סתם הרגשתי זבל.

לא הייתי שווה הרבה, עדיין אהבתי אותה. הייתי אמור לשנוא אותה,
זה כמובן אם הייתי אוהב את עצמי קצת, אם הייתי יודע שאני יותר
ממכוער שמסתיר לה את הנוף. אבל לא ידעתי. אלה היו סתם מילים.
אחרי הצהריים אימא שלי אמרה לי להוריד את הכלב למטה, אז הורדתי
אותו. ושוטטנו קצת ברחובות עד שנהיה חושך והדליקו פנסי רחוב.
חצינו את הכביש יחד, לכלב קראו בועז. אחותי קראה לו ככה על שם
החבר לשעבר שלה שזרק אותה, היא תמיד טענה שהוא כלב. נו, עכשיו
הוא באמת כזה. אני מניח..
הלכנו הרבה, תיארתי לעצמי שאימא בטח לא דואגת, הכי הרבה לא
יהיה לה בן מכוער. כשחצינו את הכביש לא שמתי לב ועברה מכונית
סוברו לבנה, עצרתי במקום אבל בועז רצה להגיע למדרכה השנייה
והוא נדרס. הנהג יצא והתנצל, אפילו בכה קצת. אני סתם משכתי
בכתפיים, אז הוא דרס כלב לילד מכוער, ביג דיל.
אימא שלי בכתה, הייתה לה אובססיה לכלבים. אמרתי לה על בועז
והיא התחילה להשתולל, לומר שאני לא אחראי שבכלל לא אהבתי אותו
ובגלל זה לא היה אכפת לי ממנו בכלל. הלכתי לחדר ונעלתי. מאוחר
בלילה הייתי רעב, אז פתחתי את הדלת, התגנבתי למטבח ואכלתי עם
כפית את כל הקוטג' שהיה בכופסא במקרר. היה נחמד. פניתי ללכת
וראיתי את שירז אחותי.  "אתה חושב שאם הכלב שלי מת גם החבר שלי
לשעבר מת?" היא שאלה עם תנועות ידיים מוגזמות.
" אני לא יודע" זרקתי את הקוטג' לפח הורוד. אימא שלי משוגעת על
דברים ורודים.
"  נשאר מעוגת הקינמון?" שאלה שירז ופתחה את הדלת בזרועותייה
הארוכות והדקיקות. היה לה גוף מוזר בחיי.
" אני לא יודע".
" אתה לא יודע כלום היום. מה קורה איתך? זה בטח בעיות
בהתבגרות. נו תספר, אני גדולה כבר. יש לי ניסיון" היא אמרה
מלקקת את המזלג שהיה בו לפני רגע פיסה עסיסית של עוגת קינמון.

" את גדולה ממני בשנה, לעזאזל".
היא נעצה בי מבט ותקעה את המזלג שוב בעוגה. הייתה שתיקה אבל
בסוף היא פלטה "בחורה?".
"  כן, זה".
" קודם כל בחורות זה לא "זה", קצת כבוד" אמרה שירז בחשיבות
והניפה את המזלג באוויר "שנית, אמרתי לך. בעיות התבגרות. זה
שכיח בגילך, אין מה לדאוג".
" עכשיו שאת אומרת את זה אני ממש לא דואג" סיננתי.
" אז מי היא? אני בטח מכירה אותה" היא קמה להחזיר את העוגה
למטבח, אחרי זה התיישבה שוב ליד השולחן (הורוד) וניגבה עם
מטלית (ורודה) את גרגרי העוגה, רק אחרי הטקס המחורבן היא
הקשיבה.
" כן, את מכירה אותה. זאת איריס". היא גיחכה.
" אה, זאת. אומרים שכל הבנים בבית ספר הציעו לה לצאת. לא קשה
להאמין. היא יפה, היא עשירה, היא בלונדינית".
" אפילו בנים מהחמישית?" התקשתי להאמין.
" כל הבנים מהחמישית" היא הדגישה את המילה כל ואחריי זה נשכה
את שפתייה הבשרניות עד שהפכו אדומות. היא עשתה את זה לעיתים
קרובות.
בדיוק אז אימא נכנסה. היא לבשה כותונת ורודה ארוכה ועיניים שלה
היו אדומות עדיין מבכי. "השתגעתם כבר נורא מאוחר" היא אמרה
וקינחה את אפה בקולניות עם מפית ורודה ומשומשת שהייתה תקועה לה
בכיס האחורי של הכותונת.
" שושקה" נשמע קול מהחדר הסמוך, זה היה אבא, היא נעצה בנו מבט
אחרון.
" תצחצחו שיניים" אמרה ואז הסתלקה בטריקת דלת המטבח.
" שמעת מה אמרה הגברת" שירז קמה מכיסאה בשקט. היא התקרבה לעבר
הדלת ואז נזכרתי לשאול אותה.
" שירז, אם לא הייתי אח שלך, היית יוצאת איתי אפילו שאני
מכוער?".
היה רגע של שתיקה, היא מעכה איזשהו כדור מלוכלך וורוד בעצבנות
שאין לי מושג מאיפה הוא צץ ואז היא סתם אמרה- "אני לא יכולה
לומר, אתה אח שלי. אני לא רוצה לפגוע ברגשותייך". היא קרצה או
משהו וגם טרקה את הדלת.
היה לי טעים מריר בפה אז פתחתי את דלת המקרר בתקווה למצוא
שאריות עוגת קינמון אבל לשווא. קיללתי את שירז וטרקתי גם אני
את דלת המטבח.
בבית ספר הסתובבתי עם החברים המכוערים שלי והחלטנו לשחק קצת
כדורגל.
"זה מגניב. בנות אוהבות בנים שמשחקים כדורגל" עודדתי אותם.
יניב נעץ בי מבט משועמם, אלכס סתם זרק מסטיק עגול באוויר ויואב
משך בכתפיו. אז לא שיחקנו כדורגל, אבל צפינו במשחק ברחבת מגרש
בית הספר, יחד עם הבנות שלא הפסיקו להריע ולהתרגש. זה היה די
מעצבן. אלכס התחיל לחקות אותן ויואב הדביק לאחת מסטיק על התחת,
זה היה מצחיק. בסוף אחד מהבריונים התקרב לאחת החברות המריעות
ופזל לעברנו. "נהנתן מתוקות?" הוא שאל אותנו וכל הח'ברה האחרים
חשבו שזה נורא מצחיק.
בארוחת הצהריים אמא שלי לבשה שחור. אלה היו בגדים של אבא שלי,
האמת, כי אמא שלי משוגעת על ורוד. עם הבגדים האלה היא הייתה
נראת מבוגרת מהרגיל והיא אפילו לא דיברה. כולם נעצו בה מבטים
בזמן שאכלנו כרוב ירוק ומגעיל במקום כרוב אדום (היא טענה שזה
כרוב ורוד. אבל אם הייתי אומר כרוב ורוד לא הייתם מבינים).
כשעזרנו לאבא עם הצלחות הוא לחש לי ולשירז שאמא עצובה בגלל
בועז וזה יעבור לה. שירז האמינה בקלות ואמרה שהיא יוצאת לקנות
בגדים חדשים למסיבה היום בערב. אבא הנהן והמשיך לנקות צלחות.
שאלתי אותו מתי הוא חושב שאמא כבר לא תהיה עצובה הוא אמר
שבקרוב. אז, גם אני הלכתי.
בערב שלא היה לי מה לעשות התחברתי לאינטרנט ודיברתי עם המון
בנות. אמרתי להם שאני נראה כמו ריצא'רד גיר והן האמינו וממש
הציפו אותי. אחרי זה כשהסכלתי  במראה ומרחתי את המשחה הדביקה
והצהובה נגד החצ'קונים שכבתי לישון מאושר.
ביום חמישי שירז גררה אותי לאחד המפגשים המפגרים שלה בבתי
אבות. היה די משעמם, שרנו להם הבה נגילה ושירז תיפפה על תוף
מרים שבור מעץ. כמה זקנות הביאו לי אפילו סוכריות אדומות
וכתומות כאלה, אחרות סתם צבטו אותי איפה לא. אחרי זה היא
התקשרה מהסלולרי שלה לחבר שלה מיכאל והוא הסיע אותנו עם מכונית
גולף כחולה מבריקה. לא הספקתי להתלהב מהמכונית והגענו לוילה
שלו. שירז אמרה לי שזה בית גדול ושאני אמצא מה לעשות, בינתיים
הם הלכו.
הייתה שם חצר ירוקה ומגניבה. ישבתי שם על ספסל ירוק קטן
הסתכלתי בשמיים עד שהתקרבה אליי דמות קטנה. "היי אני רות"
אמרה. היא הייתה בערך בת חמש והיו לה קוקיות, לחיים ורודות
ושמלה צהובה שהתנפנפה ברוח החמימה. היא אמרה לי לבוא איתה לחדר
שלה, שם הייתה החברה האחרת שלה מרי לו (איזה שם חלומי). שתיהן
הכריחו אותי לעשות איתן מסיבת תה. התחלתי לצעוק, לזרוק את
הכלים הקטנים של התה, את הבובות. אני אפילו לא יודע למה. בכל
אופן, הבנות בכו וזה איכשהו הגיע לחבר של אחותי שגירש אותי
בבעיטה. לא היה לי שקל אפילו למונית אז חיכיתי עד שהאחות שלי
תצא מהבית. חיכיתי שעתיים אולי שלוש, בכל אופן היא החטיפה לי
כי נרדמתי. הזמנו מונית והיא לא רצתה לדבר איתי בטענה שאני
עושה לה בושות כאילו אני ילד מפגר.
איריס חברה של בוב. הוא אמריקני וכל זה. יש לו שיער בלונדיני
מבריק וחיוך כובש, ככה שירז תיארה לי אותו. היא אמרה שלה בחיים
לא יהיה חבר כמו בוב. שאלתי למה, היא אמרה שכנראה בגלל שהיא
ארוכה. בכל אופן עכשיו הם הולכים ביחד לכל מקום: לקפיטריה,
לספריה. לכל מקום. והלב שלי נצבט, אני לא יודע למה. אולי בגלל
שלבוב ההוא היא הסכימה ועליי היא אמרה שאני סתם מכוער. אולי
בגלל שכל העולם הזה מסריח וכולם אוהבים אנשים יפים. אפילו אני.
ואני למשל, בחיים לא אשים על מישהי כמו שימרית כץ עם הפלטה
המכוערת על השיניים, עם הקומה הנמוכה והבגדים שנראו כאילו
הוצאו הרגע מפח האשפה. לא, אינני יותר צדיק מהאחרים. אני בדיוק
כמותם ואני עדיין מוחה. ובאיזו זכות?
בחצר הקטנה שליד הבניין שלנו יש מלא כופסאות עם דברים ורודים
בתוכם. שטיחים/ כיסאות/ וילונות לאמבטייה ועוד הרבה. אמא נצבה
לידם קפואה כמו קרח ואבא לידה נותן לה כתף. הבית שלנו ריק, רק
בצהריים אבא הביא כמה רהיטים ישנים ודהויים מהמחסן של סבא. אין
יותר ורוד אצלנו בבית. אמא אומרת שהיא התבגרה. שירז אומרת
שעכשיו יש לנו דירה נורמלית ולא דירה שנראת כמו בית בובות. אבא
מושך בכתפיים ואומר שזה יפה. אני חושב שזה עצוב.
שירז בכתה כל היום כי החבר שלה זרק אותה, זה עם המכונית
הכחולה. אמא אמרה לה שהוא אידיוט והן שתו תה ודיברו. בהתחלה
שירז סירבה אבל אחרי זה היא דיברה שעות ובכתה, דיברה ובכתה,
דיברה ובכתה. לא רציתי להפריע ולומר לאמא שאני הולך ליניב, נו
טוב, היא בטח לא תדאג. אז לא יהיה לה עוד ילד מכוער.
בבית של יניב היה משעמם. סיפרתי לו על זה שהצעתי חברות לאיריס
לפני חודש. הפנים שלו היו רציניות והוא לא אמר כלום חוץ מ"טוב"
או "אה". זה גרם לי להתעצבן קצת אז זרקתי עליו את הכרית עם
ההדפס המטומטם של רחוב סומסום, זה נגרר למכות. הייתה לי חבורה
גדולה על המצח. כשנכנסתי הבייתה איש לא הרגיש.
אבא החליט שצריך לצאת לטיול, כל המשפחה. אז יצאנו קצת לצפון
והיו המון פקקים אז חזרנו כי שירז התלוננה שחם לה. היא ממש
צעקה ובעטה וכל זה. אבא התעצבן, הוריד אותנו בבית ונסע שוב
לאיזשהו פסטיבל.
אכלנו צהריים לבד- אני אמא ושירז. שירז פיטפטה הרבה על המורה
שלה לתנ"ך, היא ממש העריצה אותו. "הוא מלמד מצויין והשיעורים
שלו אף פעם לא משעממים. הוא נראה מלא חיים ולא כמו המורות
הזקנות עם הפרצוף תשעה באב..". השיחה נמשכה גם אחרי הארוחה אבל
רק עם שירז ועם אמא, עליי אמא ציוותה לשטוף כלים כי אני גם ככה
לא מקשיב. "היא עלמה צעירה, היא צריכה תמיכה" שידלה אותי אמא.
"אולי גם אני צריך" לחשתי אבל היא לא שמעה, היא כבר הסתלקה
לסלון עם שתי כוסות עבות עם תה וכופסת עוגיות חמאה.
ביום חמישי הלכנו לחתונה של דודה שלי עליזה. היא נראתה מאוד
מצחיקה בשמלת כלה אדומה (היא הייתה משוגעת על דברים אדומים )
עם מלמלה קופצנית. השיער שלה היה פרוע לכל מיני כיוונים והייתה
לה מסכה. היא טענה שזה מגניב. בכלל, מאוד אהבתי את דודה עליזה,
כשהייתי קטן היא תמיד היתה מספרת לי בדיחות גסות או על החברים
המתחלפים שלה דן ושמעון. בחתונה היא אמרה לי שאני נראה נהדר
למרות שאמא שליהכריחה אותי ללבוש חליפה צרה שלבשתי בגיל שמונה.

לבעל שלה קראו שרון ( כן, בסוף החתן המיועד לא היה שמעון או דן
למרבה הצער) והוא היה פשוט גבוה מידי, גם האף שלו היה קצת גדול
אבל היה לו מצח גבוה. עליזה אהבה גברים עם מצח גבוה. היא טענה
שלכל הגברים החתיכים יש מצח גבוה, שרון לא היה נראה חתיך
במיוחד, הוא היה גבוה מידי.
סבתא שלי מירה  (שהיית משוגעת על דברים צהובים) צילמה את
המשפחה שלי ואותי כל הזמן, "תחבקי את ההוא, תגע לזה בכתף,
תתכופף טיפה כדי שנוכל לראות את התפר בשמלה של שירז.. נו, נו,
מושלם", הייתה אומרת ואז מצלמת בפלש צהוב.
כולם התפעלו נואשות משירז, מילמלו כמה היא חתיכה ויפה ודומה
לאמא שלי. היא לבשה שמלה שחורה וצמודה (מידה של בני שמונה, היא
הייתה רזה נורא) שהבליטו את הרגליים הארוכות שלה. היא אמרה
שבכלל היא רצתה שמלה ורודה אבל אמא שלה אמרה לה ששחור טוב
יותר, כולם הנהנו אמרו שזה הולם אותה, היא הייתה ברקיע השביעי.
"והעיניים, משהו מיוחד. כמו של אבא שלה. זה לא תכלת?" אמרה
מישהי. ואז כולם התקרבו עוד יותר והביטו באבא שלה. חלקם מיהרו
להסכים חלקם בכו שזה בכלל כחול מטאלי.
החתונה התחילה ויצא לי לחשוב שאני, לא דומה לאף אחד בעצם. אבא
שלי גבוה ודק בעוד אני קצת שמנמן ונמוך, אמא שלי גם הייתה
גבוהה עם זרועות ארוכות כמו של שירז. לכולם היה שיער בהיר ולי
שיער כהה עם עיניים שחורות וגבות סבוכות. מעולם לא חשבתי על
זה.
שעליזה הייתה כבר נשואה לשרון, כולם שוב חזרו לשירז. עליזה
זרקה את הזר האדום שלה בעצבנות, שרון הלך גם להציץ בשירז.
עליזה הביטה בי במבט עייף. "לא יתכנו חתונות נורמליות במשפחה
שלנו" אמרה בצער. "שמת לב שלא אבא או אמא או שירז דומים לי?
שאני ממש שונה?" שאלתי אותה. היא חדלה להתעסק עם המלמלה האדומה
שלה ונעצה בי מבט ואחרי זה במשפחה שלי ואחרי זה שוב בי. "כן..
טוב. אולי כדאי שתדבר על זה עם ההורים" אמרה עליזה. " אני לא
יכול לדבר איתם. הם כל הזמן עסוקים עם שירז". עליזה הביטה בי
במבט חם כזה וחיבקה אותי, "אתה תמצא את הרגע".
בהמשך החתונה סתם רקדנו קצת, אני והיא (ושרון לפעמים) על הרחבה
ושתינו קצת בירה. אחרי מעט זמן אמא שלי אמרה לי שאנחנו הולכים
כי לשירז יש שיעור חשוב מחר בשמונה והיא צריכה לישון טוב.
נפרדתי מעליזה בנשיקה והלכתי עם ההורים שלי. לפחות הם נזכרו
בי.
ערב אחד כשאבא שלי צפה במשחק כדורגל ליד קערה ענקית של
פיסטוקים שאלתי אותו אם אני מאומץ. אני פשוט לא מצאתי את
"הרגע" אז פשוט נשבר לי יום אחד ושאלתי אותו ככה, דוגרי. הוא
קרא לאמא שהייתה בדיוק עם שירז בשיחה חשובה על חזיות סטרפלס
והיא הסבירה לי שכן, שאני מאומץ. שהם לא רצו לספר לי בגלל
הבולשיט הזה שאני אתעצבן, שאני אתחיל לזרוק דברים ורודים שאמא
אוהבת שבכלל היא זרקה בעצמה את כולם, שאני אתחיל להיות מדוכא.
היא סיפרה ואבא צפה במשחק. היא סיפרה בקצרה שאיזו שכנה
מנאייקית השאירה אותי על פתח דלתם עם תחתונים כמו מוגלי ועם
פתק מסריח על זה שהיא חולה והיא לא יכולה לגדל אותי אז שהם
ינסו. לאבא כמובן לא היה כוח להליכים משפטיים ולחיפוש משפחות
אומנות וכל החרא אז פשוט נשארתי בבית שלהם עם הבת האהובה עליהם
שירז.
"וזהו" אמא אמרה, נתנה לי חיבוק חטוף, אמרה "אנחנו אוהבים
אותך" והסתלקה לשירז. נכנסתי לחדר ונעלתי. הפעם לא הלכתי למטבח
כי הייתי רעב, סתם קפצתי מהחלון עם תרמיל מכוער שהיה פעם לשירז
מהצופים. כן, נכון, אני החלטתי לברוח.
לברוח, לחפש מישהו שידאג לי, אפילו שאני מכוער, אפילו שאני לא
אחראי והכלב שלי נדרס וכל זה. למרות זאת למצוא מישהו שיאהב
אותי ואז אולי אני אחזור. הם בטח לא ישימו לב.