[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרמיט מ. לב
/
אודיסיאה בפריז

פרק ראשון: רונה במטרו

היה זה יומו האחרון של שבוע של עבודה בחברת האם שלנו בצרפת.
בערב שלפני, היינו שתינו, זאת- אומרת רונה ואנכי- אמתכם
הנאמנה, ישובות במלון שלנו בעיירה קטנה ליד העיר בורדו,
ומתכננות את פרטי החזרה שלנו הביתה, לישראל. טיסתינו, היתה
מתוכננת לחצות וחמישים של היום  למחרת. על כן הוסכם מייד לקחת
את הרכבת לפריס מוקדם בבוקר, וזאת כדי שנוכל להסתובב בפריס כל
היום, וגם נספיק להגיע לשדה התעופה בזמן. שהנה ב - 13:15
ירדנו מרכבת ה-TGV אל הרציף בתחנת מונפרנס בפריס. הפקדנו את
המזוודות בלוקר בתחנה, ויצאנו לדרך.
התחנה הראשונה: מגדל אייפל. מטרו מס' 6 לתחנת Beir-Hakim. לאחר
כשעה שכללה מס' תמונות, הרבה קריאות התפעלות ואכזבה גדולה אחת
(התור לעלות למעלה ארוך מדי ולא יהיה לנו זמן לחכות) הגיע הזמן
להמשיך.
התחנה השניה: אנו לוקחים את הרכבת לכוון קתדראלת נוטר-דאם.
הרכבת עמוסה באנשים. המון תיירים ומעט מקומיים. לאחר זמן מה
אנו מגיעים לתחנת סן-מישל. רוב האנשים שהיו בקרון, מצטופפים
ועושים דרכם לכוון היציאה מן הקרון. "אני מקווה שנספיק לצאת",
אני אומרת לרונה. והיא: "אל תדאגי, הרי הנהג מסתכל. הוא חייב
לוודא שכולם יוצאים לפני שיתחיל לנסוע".
'מה, גם בצרפת?', חשבתי לעצמי. הבעת הספקנות שעלתה על פני
הפתיעה את רונה אך היא לא אמרה דבר.
המון האדם התקדם באטיות לכוון פתח הקרון. בתורי, שלחתי רגל
וקפצתי אל הרציף. הסתובבתי לכוון רונה שעמדה אף היא לרדת. מרגע
זה, הכל התרחש במהירות: בעוד רונה בכוון הרציף, החלה לפתע דלת
הקרון להסגר. צעקות נשמעו מכוון ההמון. בעת שרונה ומספר אנשים
נוספים שנקרעו בדרמטיות מיקיריהם, צועקים ומנסים לפתוח את
הדלת, החלה הרכבת לנסוע!
פניה המופתעות של רונה נשקפו מבעד לחלון הזכוכית. עוד הספקתי
לראות אותה מסמנת לי "חכי! אני חוזרת לכאן!" והרכבת נעלמה.
ושוב, לפי מה שסיפרה מאוחר יותר, לא הבינה למה אני נראית
מודאגת מהרעיון...
נותרתי על הרציף. החלטתי בכל- זאת לחכות. לאחר כ- 20 דקות ושתי
רכבות החלטתי לעבור לצד השני של הרציף. כדי לקבל את פני הרכבת
החוזרת. גם שם חכיתי בערך כרבע שעה. הייתי, כאמור מודאגת, כי
מנסיוני המר עם המטרו, פיקפקתי בדבר האפשרות שרונה, בלי צרפתית
ובלי מפת המטרו, תצליח באמת למצוא את הרכבת החוזרת ולא תגיע
בטעות למקום אחר לגמרי. הרי הכרתי את ההגיון שעומד מאחורי
מערכת המחילות המפותלת המרכיבה את מפת הרכבת התחתית בפריס. זהו
אותו ההגיון שגורם, למשל,  לכך שידית החלון  ברכב צרפתי,
תסתובב  ת מ י ד  לכוון ההפוך, ולכך, שעל מקלדת צרפתית מקש
הסוגריים הימני  א י נ ו   ממוקם לייד מקש הסוגריים השמאלי.
מכך נובע כמובן, ואת זאת צריך לקחת בחשבון, שהמסילה הנגדית
לזאת שעברה בה הרכבת שלנו, תשמש לעתים רחוקות מאד, לרכבת
הנוסעת לכוון הנגדי. ברוב המקרים היא תסיע קו אחר לגמרי.
הרי זה ברור כשמש לכל צרפתי שמכבד את עצמו שכדי לחזור תחנה אחת
אחורה, בקו שנסעת בו, מן הראוי שתעזוב את הרציף. שים פעמיך אל
המדרגות הנעות, עלה (או רד) לפחות שני מפלסים, עבור בשערים
האלקטרוניים (כמובן עליך להחתים את כרטיס הרכבת, ובכך מייד
יפוג התוקף שלו ותצטרך לקנות חדש). רד שוב  (או עלה) לפחות
מפלס אחד ואם זהו יום המזל שלך, הרי שהנך נמצא במחוז חפצך. יש
לצפות גם, שבוודאי תצטרך לעבור לתחנת מטרו אחרת או להשתמש
ברכבת כדי להגיע למסלול הנגדי. גרוע מכך: לרונה לא היה כרטיס.
כרטיס הרכבת שלה היה אצלי. כשנזכרתי בכך נבהלתי באמת. אם יגיע
מבקר כרטיסים, זאת תהיה באמת תסבוכת. המשטרה הצרפתית לא לוקחת
שבויים...
אה,  הטלפון הסלולארי!
הסוללה שלו היתה מרוקנת. שכחתי להטעין אותה...
עליתי למעלה. במבואה עומדים שני טלפונים ציבוריים. ליד הימני
עמדה גברת, שנראתה כאילו היא עומדת לבנות שם את ביתה. מאחוריה
שני אנשים נחושים. ליד הימני לא עמד איש. זה היה טלפון ציבורי
לנכים.
סבלנותי פקעה לאחר כדקה וחצי. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה
והסתערתי על הטלפון הפנוי. אם איזה נכה על עגלה יחליט פתאום
לרדת במדרגות של המטרו ולהשתמש בטלפון הזה, אני מייד מפנה לו
את המקום, החלטתי.
צלצלתי לרונה, וקיבלתי הודעה בעברית, שהמנוי אינו זמין.
ביצעתי מייד נוהל 3 סיבובים סביב המקום +כסיסת ציפורניים
והתנפלתי שוב על הטלפון.
עכשיו היה לי מזל! רונה ענתה.
"איפה את?!" שאגתי.
היא היתה מאתים מטר ממני. היה לה מזל, היא יצאה מהמבוך, לא
לפני שלקחה סיבוב על לפחות שלוש רכבות. לבסוף הצליחה להגיע
לתחנת המטרו הבאה. במקביל היא גם שימשה כמטפלת זמנית לשני
ילדים שוויצריים, שגם הם נקרעו מהוריהם באותו אירוע דרמאטי.
הפגישה בינינו, בככר המלאה תיירים ויונים, אל מול המזרקה, היתה
מרגשת ביותר. יש לציין שגם שני הילדים השויצריים נושעו, תודות
לפלאי הטכנולוגיה המודרנית. (לילד היה טלפון סלולארי)
המשך הטיול בפריס היפהפיה היה מאלף ומעניין. לפעמים נדמה לך,
שהכל פשוט מסתדר על הצד הטוב ביותר במשך זמן- מה. ואז, כשאתה
הכי פחות מוכן, קורית לפתע תקלה משונה, שמשאירה אותך מופתע.
אינך יודע איך לפרש זאת, האם לפתע המזל הפנה לי עורף?
אך הנה, הרי הכל הסתיים בכי טוב. האם לא היה זה רק תעתוע קטן
של הגורל?
ללא ספק, הדברים חזרו שוב למסלולם השקט והעליז. מעתה הכל שוב
ימשיך ויתגלגל חלק ולפי המתוכנן. כמקודם.
או שמא... לא?
אולי היה זה רק רמז לבאות?

פרק שני: אקספרס של חצות

מאחר שטיסתנו היתה אמורה להמריא בחצות וחמישים, סוכם שב- 20:30
נצא ממונפרנס, לאחר שנשחרר את המזוודות מהלוקר. החלטנו שכדאי
לקחת מרווח בטחון, המבוסס על חוסר הידידותיות למשתמש הידוע
לשמצה של שדות התעופה בפריס.
ואכן הכל התנהל כמתוכנן. בהגיע השעה, מצאנו את עצמנו על
האוטובוס של איר-פראנס המוביל ממונפרנאס אל שדה התעופה אורלי.
(45 פראנק לראש). ב- 21:50 הגענו, ומייד נגשנו אל מסכי
ההמראות. אין זכר לטיסה שלנו.
אין דבר, התנחמנו. הרי באנו מוקדם. כנראה הטיסות המאוחרות עדין
אינן מוצגות. נחכה ועוד מעט זה יופיע.
הלכנו להשתטח על הכסאות כי כבר היינו מותשות ממוראות היום.
לאחר כשלושת רבעי שעה של פטפוטים, נשלחה רונה לבדוק שוב. ושוב
אין זכר לטיסה. המשכנו לחכות. ב- 22:00 בדקנו שוב. עדין שום
דבר. זה מוזר. אבל אולי שער ההרשמה כתוב על הכרטיס. אני מוציאה
את כרטיסי הטיסה ו...שומו שמיים!!!
"מה קרה?" שואלת רונה.
"זה בכלל לא פה! " אני צועקת. "זה בשארל דה-גול!"
פרץ אדרנאלין שצף בבת-אחת בעורקים. "חכי פה!" פקדתי על רונה
והתחלתי לרוץ כאחוזת תזזית באולם, בחיפוש אחר דלפק המודיעין.
בתוך כדי כך, נסיתי נואשות להשתלט על התקפת צחוק היסטרית,
לעיני העוברים והחרשים.
מייד נשלחנו שוב אל האוטובוס של איר-פראנס. הפעם במחיר של 75
פראנק לנפש.
"בדיוק עכשיו יצא אוטובוס" קידם את פנינו הנער הפאז' בתחנה
בחוץ. ומתי יגיע האוטובוס הבא? רק ב- 23:00... עוד 25 דקות,
אנחנו מחשבות את קיצנו לאחור. וזמן הנסיעה הוא שעה. מרגע שנגיע
יש לנו 50 דקות לעשות את ההרשמה. רק ש-  50 דקות זה בדרך כלל
הזמן שלוקח למצוא א י פ ה ההרשמה... המתח באולפן גובר...אנחנו
כוססות ציפורניים בעצבנות.
ב- 23:00 מגיע האוטובוס ואנו יוצאות לדרך.
"לאיזה טרמינל אתן צריכות?"  שואל הנהג המנומס והמעונב.
"הא???" באותו הרגע, זו נראתה לי התשובה הסבירה ביותר.
"איזו טיסה זו?" לא אמר הנהג נואש. שעות רבות של עבודה עם
תיירים אובדי עצות שינו את הנטייה הטבעית המולדת שלו להתעלם
באכזריות ממצוקות הזולת.
"אל-על" נדלק שביב התקווה בעיני. הנהג מוציא ספרון ומעלעל בו.

"טרמינאל 1" הוא קובע.
זה נראה לי מוזר. משום מה זכרתי דווקא "2" כקשור לטיסות
הקודמות שלי משארל דה גול. זה היה טרמינאל  הבנוי מארבעה
אולמות ענק בצורת חצאי עיגול.
מכאן והלאה התפתח דו-השיח הסהרורי שלהלן:
"זה הטרמינאל שיש לו צורה של הספרה 8, אבל על הצד?" אני
שואלת.
לאיש עדין הנפש לוקח שניה לחשוב על זה.
"לא." הוא אומר לבסוף. "של פטריה."
הפנים שלי בודאי נראות כמו סימן שאלה, כי רונה שואלת: "מה הוא
אומר?"
"הוא אומר שיש לטרמינאל 1 צורה של פטריה."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודעת." אמרתי לה. "זה מאד מוזר, הנהג הזה, אני תוהה
למה הוא מתכוון."
למזלנו, כאן נפל לרונה האסימון. "זה בסדר" היא אומרת, "זה בגלל
שזה אל-על. זה יכול להיות בטרמינאל אחר. בדרך כלל אנחנו הרי
נוסעות באייר-פראנס." נכון. עכשיו באמת מתברר הכל, ואפשר לעבור
לדאגה הבאה:
"אני מקווה שנספיק להגיע, ושהטיסה לא תהיה סגורה." אני אומרת.
"אל תדאגי, הם יחכו לנו!" אומרת רונה בחיוך בוטח. היתה לה סיבה
טובה להרגיש מומחית בעניין הזה. לרונה יש היסטוריה ארוכה של
תסבוכות בטיסות, מה שמשום מה דווקא הגביר את חוסר השקט שלי.
אני  מסתכלת עליה:
" למה יש לי הרגשה שכל פעם שאת אומרת לי לא לדאוג, קורה הגרוע
מכל?" אני מנסה להתבדח.
במבט לאחור, זה בכלל לא היה מצחיק.

פרק שלישי: אל תוך הפטריה

35 דקות עוברות, ואנו כבר בפאתי שדה התעופה שארל דה-גול.
טרמינאל 2 הוא הראשון בתור. האוטובוס גומע קילומטרים של כבישים
מהירים ומסתעפים. הדקות עוברות. לאחר עוד כרבע שעה של נסיעה
ושתי תחנות עצירה, טרמינאל 2 מאחורינו. אנו מגיעים לטרמינאל 1.

"זה באמת נראה כמו פטריה." אומרת רונה. האוטובוס מתכונן
לעצירה.
"יש רק תחנה אחת בפטריה?" אני שואלת את הנהג. זה כבר יותר מדי
בשבילו, והוא מתחיל לצחוק. הוא עונה שכן ואנו מודות לו
בהתרגשות ומזנקות מהאוטובוס.
לטרמינאל נכנסנו בריצה. הנה, הטיסה שלנו על מסך ההמראות: אולם
4. איפה אנחנו עכשיו? באולם 32! קדימה לרוץ!! אנחנו דוחפות את
עגלת המזוודות במהירות, מספרי האולמות עפים לנגד עינינו,
20,21,22  ואחר כך 16...8...5...אנחנו מתנשפות כשלעינינו מופיע
השלט: Hall 4 מרחוק. השעה חצות. שרק לא תהפוך המרכבה שלנו
לדלעת...
איש בטחון ישראלי מקבל את פנינו. "אל-על?" הוא שואל- אנחנו
מהנהנות, חסרות נשימה. "הטיסה סגורה כבר" הוא אומר. פנינו
מחוירות.
"סתם. עבדתי עליכם." אומר הבחור השחצן. "מה מספר הטיסה?"
"328" אנחנו אומרות.
"אתם מתכוונים 5328" הוא אומר.
"לא. 328." אנחנו אומרות.
"אין כזאת טיסה. אפשר לראות את הכרטיסים שלכם בבקשה?"
אנחנו מוסרות לו את הכרטיסים. "אה. הוא אומר. 328. כן. זאת
הטיסה שהיתה אתמול, בחצות וחמישים. היא יצאה, כפי שמצויין
בכרטיס,  בשעה 00:50 של ה- 23 לחודש. עכשיו כבר ה- 24 לחודש,
אתן יודעות..."

פרק רביעי: "השאירו את התקווה מאחור"

החיים מזמנים לנו לעתים מפגש עם המלאך המושיע. אמנם בספרים הוא
מתואר ככליל השלמות, יפה- תואר וקורן, עם מבט של טוב לב
אינסופי בעיניו. המלאכים שלנו, לעומת זאת, היו גדולים ושמנים.
הם היו גבר ואשה, ויותר ממלאכים, הם הזכירו לנו שני תגרנים
בשוק, או גרוע מכך, טיפוסים מפוקפקים ונכלוליים, שלא היית רוצה
להתקל בהם בפינת רחוב אפלה. בגברת נתקלנו עוד קודם, היא ארבה
לנו בהגיענו לאולם 4  ושאלה אותנו לאן אנו נוסעות. עניתי
בנימוס, למרות שהתרעמתי על החטטנות שלה, ולא הקדשתי לה תשומת
לב נוספת. כעת היא עמדה בצד והקשיבה לחילופי הדברים.
"מה עושים?"
היינו חוורות, משא של 16 שעות אינטנסיביות ומלאות אקשן, נפל על
כתפינו בבת- אחת. היינו מותשות,  מבוהלות ומבולבלות.
"תראו" אמרו אנשי הבטחון. "כרגע אין מה לעשות. תחזרו מחר
בבוקר. יש טיסה של אל-על וזה ג'מבו. אז בטוח יהיה מקום. אתם
יכולים בינתיים לישון פה, במלון לייד. רק שתדעו, הטיסה מחר היא
מאורלי. אז בבוקר תיקחו שוב את האוטובוס..."
"אין שום אפשרות לצאת עכשיו?"
"עכשיו יש רק טיסות צ'רטר. אין אפשרות, אלא אם כן אתם רוצות
לקנות כרטיס חדש. זה 250$ לכל- אחת"
השמיים נפלו על ראשנו. עוד יום ננוע וננוד בעולם...הו... אתן
סוס בעבור ממלכתי, ביתי, ארצי היקרה...
"רגע" אומרת רונה העשויה ללא חת, ובזאת מפסיקה את התקף הרחמים
העצמיים שלי. ממילא גם לא היה לי סוס.  "בואי נשב רגע בצד
וננקה את הראש. אני לא יכולה לחשוב ככה..."
"תראי," היא מסבירה לי. " אם נשאר פה, זה 100$ מלון, "עוד 100$
קנס על זה שאנחנו מעבירות את הכרטיסים  (יש לה כאמור נסיון רב
בזה), ואף אחד לא מבטיח לנו שמחר נעלה לטיסה. אולי נצטרך להשאר
עוד יום, ואז יהיו לנו גם הוצאות על אוכל, ואל תשכחי את
האוטובוס חזרה לאורלי..."
"אז מה את מציעה?" אני שואלת.
"בואי נקנה כרטיס לטיסת הצ'רטר." היא אומרת. "250 $. זה לא
יכול להיות יותר מזה. ונגמור עם זה כבר."
ברגע זה, הבחורה שהייתי אני עד עכשיו, זו שכדאי לסמוך עליה
ותמיד מוצאת פתרון לכל בעיה, כבר לא בבית. אני הולכת אחריה כמו
ילדה קטנה. היא חוזרת אל קבוצת אנשי הבטחון הישראלים.
"טוב," היא אומרת להם. "אנחנו רוצות לטוס בצ'רטר. מתי יוצאת
הטיסה הקרובה ביותר?"
"ב- 08:00 בבוקר".
"אבל אמרתם שיש אחת עכשיו!"
"כן, אבל היא נסגרה בינתיים."
ואז התקרבו אלינו המלאכים.
"מה הבעיה", שואלת האישה, כמריחה הזדמנות. בן זוגה עומד
מאחוריה. "אפשר עוד להכנס לטיסה?" שואלת הבחורה מהבטחון.
"אפשר, הכל אפשר" אומרת האישה, כמתמקחת על שטיח, ופונה אלי
בעברית: "זה יעלה לכם 250$". "את יכולה להכניס אותנו עכשיו?"
אני שואלת. היא מסתובבת ושולחת צעקה לאחור: "רק רגע! יש עוד
שתי נוסעות!"
בכוון זה נמצא דלפק ההרשמה. הוא ריק ומסך הטלויזיה שמעליו
כבוי. דיילת הקרקע הבודדה שעומדת שם, עסוקה בהכנות אחרונות
לעזיבת המקום. היא מרימה את פניה בהבעת הפתעה ומחזירה צעקה משל
עצמה: "אבל זה לא אפשרי!!" היא קוראת בניגון מלא הבעה, "אני
כבר סגרתי!"
הגברת התגרנית לא נבהלת. היא מסמנת לנו לבוא אחריה. שתי הבנות
פוצחות בדיאלוג ארוך ומתנגן, מלווה בנפנופי ידיים דראמטיים
כמיטב המסורת הצרפתית. לבסוף פונה אלינו הדיילת בפרצוף נעלב
ומבקשת את המזוודות.
בינתיים, בן- זוגה של התגרנית לא מאבד זמן. ממקום כל שהוא הוא
שולף שני טפסים לבנים ודקים ומתחיל למלא אותם. הוא אומר משהו
בשקט לתגרנית והיא פונה אלינו: "אתם צריכות לשלם את זה במזומן.
יש לכם מזומן?" אנחנו עונות בשלילה. "רק כרטיס אשראי."
"אתן יכולות להוציא כסף. יש כאן מכשיר אוטומאטי." התגרן מסתודד
איתה והיא פונה אלינו שוב.
"טוב, אני אקח ממכם כרטיס אשראי." היא אומרת. "יש לכם מזל שהוא
פה" ומחוה עליו בתנועת יד "רק הוא יכול לאשר את זה."
מרגע לרגע גואה בי הפניקה. מי הם שני הטיפוסים החשודים האילו?
בעלי חברת הצ'רטר? הם ממש נראים לא טוב. אני מתחילה לדמיין איך
הם לוקחים אותנו איתם, למטוס שבנו לבד מארגזי ירקות. התגרן
מתיישב בתא- הטייס והתגרנית הופכת לדיילת. במקרה הטוב הם יחטפו
אותנו.
"ומי אתם?" אני פונה אל הגברת בכל הכבוד הראוי.
"אנחנו סוכני נסיעות." אני מרגישה קצת הקלה. אבל אני לא יודעת
למה.
אנחנו חותמים על הניירות הדקים. "מה עם קבלה?" אני שואלת.
הגברת מגחכת. "איפה קבלה? תקבלו את החיוב בסוף החודש". "וחוץ
מזה יש לכם על הכרטיס" מוסיף האדון. אני מחפשת על ה'כרטיס'.
"הנה, זה רשום פה בפראנקים", היא מראה לי שרבוט בעט על הטופס
שחתמנו עליו.
הגברת מדלפק ההחתמה מעבירה את המטען שלנו. היא מוסרת לי שני
תלושי נייר לבנים. אילו כרטיסי העלייה למטוס, כתובים ידנית.
"אתם צריכים לקבל כרטיסים ממוחשבים" אומרת אשת הבטחון
הישראלית. "אתם יכולות לעלות למעלה. מנהלת הטיסה תחכה לכם שם.
תחפשו אותה. היא תחליף לכם את הכרטיסים. עם אילו אתן לא יכולות
לעלות לטיסה."
"איפה?"
היא מחווה לכוון המדרגות הנעות. "דרך שם" היא אומרת. "תעלו
לקומה השניה, תמצאו ביקורת דרכונים פתוחה ותעברו דרכה."
????
"ואם אין ביקורת דרכונים פתוחה?"
"אה, תמיד יש", היא אומרת. היא חושבת על זה עוד קצת. "ואם לא,"
היא מוסיפה "אז פשוט תעברו באין- כניסה!"
מצויידים במידע החיוני הנ"ל, אנחנו שועטות במעלה המדרגות.
המקום נטוש. אנחנו מקיפות שוב את הפטריה בריצה. סגור. סגור.
אין כניסה. סגור. במרחק מה קדימה מהבהב אור. הגענו. הדרכונים
נבדקים שוב. אנחנו עוברות. ועכשיו מה?
הדיילת הנעלבת מדלפק ההרשמה מופיעה מעבר לפינה. עכשיו התברר
לנו שהיא היא מנהלת הטיסה. "הנה את!" אני שואגת בהתלהבות
ופורשת אליה את ידי. הפגנת השמחה האותנטית הזאת הצליחה לשבור
את מעטה הקשיחות שלה, והיא פורצת בצחוק ומלווה אותנו פנימה.

פרק חמישי: בכור המצרף

והנה, אנו בשער היציאה. פסיפס חרסינה אפור ומהוה, וריח של גומי
שרוף כמו בתחנת מטרו. על הרצפה ועל הכסאות יושבים או שוכבים
אנשים תשושים, מכורבלים בין ערימות של מזוודות, כמו מעברה
ענקית.
וגם אנו מצטרפות אל מצבור הנשמות המעונות, פליטי מערכת התעבורה
הצרפתית, האכזרית וחסרת הרחמים. כל אחד, עם סיפורו העצוב
והמייגע, כל אחד עם משא תלאותיו, עם עוד קמט בפניו, עם עוד
שערה לבנה.
"היתה שביתה במטרו, אומר זוג עינים אחד, "ולא הצלחנו להגיע
בזמן".
"ואנחנו" נשקף הסיפור מזוג עיניים אחר, גדולות ועצובות, "הגענו
מאוחר מדי לתחנת הרכבת, קופות הכרטיסים כבר היו סגורות..."
"...ולא הצלחנו לפצח איך עובדת מכונת הכרטיסים האוטומאטית,
(למרות שהיה גם תפריט באנגלית)..."
"...אז עלינו בלי כרטיס..."
"...והמבקר עלה על הרכבת..."
"...גם לנו זה קרה! עכבו אותנו שעתיים בתחנת המשטרה..."
"...לא הצלחנו למצוא את הטרמינל הנכון" אומרת כל הוויתה של
דמות אחרת, ששוכבת מנמנת על ספסל, מכורבלת במעיל גדול וראשה על
מזוודה.
וכך הלאה וכך הלאה...הדמויות המטושטשות והאפרוריות ממלאות את
הספסלים והמעברים.
אנו מתמזגות אתם, גם אנחנו כמוהם, נשענות על הספסל, עוצמות
עיניים, מותשות, מובסות, אך עוד התקווה בעינינו, שהנה הגענו אל
כור המצרף, הישועה כבר אינה רחוקה. עוד תלאות מועטות לפנינו,
לפני שנזכה לגאולתינו השלמה ונעלה אל ארץ קדשינו!
וכל המוצאות אותנו מכאן והלאה, מסעינו בשחקים, בבטן המטוס
המיטלטל בסערה, ואיך נחתנו בשלום למרות הכל, הרי כל אילו
כתובים בספר הישר ושלום על ישראל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בפעם הראשונה
ששתיתי סודה זה
הזכיר לי
סוכריות קופצות,
רק עם טעם של
מים.



אחד שעדיין מחכה
שימציאו
דיאט-סודה


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/01 11:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה