בחור אחד יפה עם עיניים כחולות
שמתיישב בכיסא לידי, באותו קרון, באותה רכבת
הוא מתעצבן באלגנטיות, בדיוק כמוני, מציפצופי הפלאפון של הילדה
לידנו.
בנוף של תעשיה וים לסירוגין
הוא חושב על אהבה
אני כותבת עליה שירים
לפעמים כל כך מעניין אם מראה מסויים מעלה באנשים שונים אותן
מחשבות, אותם דמיונות, אותן מילים.
כמו שבלון מעלה חיוך ובאותה העת מכניס למגננה מפני פיצוץ, כמעט
את כל האנשים.
אני אוהבת לנסוע עד התחנה האחרונה,
עם עט ביד ומחברת פתוחה
זו כנראה ההרגשה
שהמוזה גרה ברכבת.