"תכתוב הכל" הוא אמר וסגר את הדלת ואני שתמיד ראיתי בכתיבה
מפלט, רואה בה פתאום מלכודת מוות. מה שאומר עכשיו יהיה צוואתי,
מגע אחרון של סיכת העט ננעצת בנייר מרוקנת דיו מדוד ושחור
שאחריו כל מה שאראה זה שחור אפיח נשמתי בעוד ראשי מוטל על
הדפים, מצחי חותם את כל אשר היה לי לומר.
את רגע מותי דמיינתי עשרות אם לא מאות פעמים, הרי כל אחד
מדמיין רגע זה, לא כי מייחל לו אלא פשוט שמחשבות על סוף תמיד
זוחלות לתודעה, במיוחד שאין אף אחד מאיתנו זוכר כיצד התחילו
חייו, רק מסיפורים או תמונות או צילומי וידיאו, אך איך היה זה
לראות את העולם בפעם הראשונה, הריח הראשון שעלה בנחריים, גם לא
את המבט הראשון או הרושם הראשוני שבדרך כלל כאשר הוא ניתן לנו
אנחנו מנציחים אותו בזיכרוננו. בין הזכרונות הרבים שאוספים
אפשר למצוא שם רגעים ראשוניים בשפע, אך הגדול ביותר, את הופעת
הבכורה אנחנו לא זוכרים, תשאלו כל שחקן והוא יאמר לכם שהופעת
בכורה זה דבר שאי אפשר לשכוח פשוט אי אפשר!
לרגע הסיום אנחנו מתכוננים, מדמיינים, יש כאלה שאפילו מצפים
לו.
תן למוות אותם אני אומר, לטיפשים. אני רוצה לחיות!
אני מודה שיש פעמים שדמיינתי את עצמי גומר ככה ליד השולחן
כשאני כותב את הFIN לספר חיי. אבל הנה שמגיע הרגע אני אומר,
שלא ככה ראוי,לא ככה מגיע לי להסתלק. מעולם לא רעדה לי היד.
מעולם לא רעדה לי גם לא בשעת קרב והנה היא מטלטלת לה בפראות.
לא איכפת לי איך אלך, כל עוד אזכה בעוד קצת זמן שאול ולא אמות
ככה באותה דרך נפלאה שמוחי העלוב צייר לי.
מוכן אני ללכת בהזדמנות אחרת, במקום אחר,פחות אידיאלי. להחזיר
את המפתחות שניה לפני שאני גומר באיזה בית זונות עלוב,בו
הזונות הזקנות ועלובות עוד יותר. כן ברגע בזוי זה אני מוכן
להלקח רק לא ברגע הזה, רק לא עכשיו כשיש בי עוד כל כך הרבה
חיים.
אני מביט בידי ואני רואה עוד כמה חזקות הן למרות הרעד
שתוקף,לקטוף פרדס שלם אני מסוגל איתם, כמה שדיים עוד יש לי
למשש, כמה ירכיים ענוגים ללטף, כמה פעמים עוד לנער את האיבר
המתעורר בבוקר. האיבר הו האיבר הזה כמה חיים יש עוד בו וכמה
חיים הוא פלט לשווא וכמה עוד יש לו לפלוט, כל כך הרבה יש לו
לפלוט ומעולם לא אכזב, מעולם לא הביט בי במבט תשוש, תמיד מוכן,
מפשפש וחודר, זקוף וגאה,הלא רק בשבילו אני רוצה עוד מנת חיים,
רק למענו מגיעה לאדם תקופת חיים נוספת.
אדם לפני מותו מקווה שהיה נאהב ושילדיו אוהבים אותו ושיהיה מי
שיצטער ויבכה על לכתו. אני אינני רוצה דמעות, אני רוצה לחיות,
אני להיות! מצידי שבמותי אהיה נתעב, שיבואו במיוחד מרומא כדי
לרקוד על קברי. רק עוד קצת, רק עוד קצת.

תכנוניו אפילו לא מדגדגים לשערות האשכים של היושב במרומים.
הספר הטוב ביותר שיכל להיכתב ולהשאיר חותם והד לנצח אנושי אינו
נכתב . הוא נמצא בדירתו מוטל על רצפת המסדרון בטרנינג אדידס
כחול בלוי מתבוסס בשתן ובצואה של עצמו.