ישבתי על המיטה והסתכלתי בהן, שתי הבוגדות האלו, כל כך קרובות
אבל לא מורגשות ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות או להגיד כדי
לשנות את המצב הזה. הצלקות כבר היו מוטבעות עמוק מידי, בהן
ובלב.

תמיד אהבתי לרוץ. לריצה ברמה מקצועית הגעתי בגיל עשר.
"היא קטנה מידי, חלשה מידי, תחזרו עוד כמה שנים" אמר המאמן
יוסף במבט נוקשה וכבר הפנה את מבטו בחיוך מטומטם אל שאר
הרצים.
התאדמתי ונעשה לי חם ברגע אחד, ילדה בת עשר עם עצבים ונחישות
של בת 20 לפחות.
באותו רגע התחלתי לרוץ ולא עצרתי עד שעשיתי הקפה שלמה של מסלול
הריצה בריצה מהירה וחזרתי לעמוד מולו, בקושי מתנשפת.
"יש בה משהו" אמר בחיוך קטן, כבר יודע שהוא הולך לעצב אותי אל
דמות האצנית המנצחת שלו.
"היא תצטרך להתחזק הרבה, הקטנה הזאת, כדי להוציא את הפוטנציאל
שיש בה" חזר יוסף אל המבט הנוקשה.
אני חייכתי.
התחלתי לרוץ אצל יוסף, הייתי היחידה מתחת לגיל 15 וזה דירבן
אותי. גרם לי להנות מזה עוד יותר, מכל דקה.
ידעתי מהיום הראשון שהוכחתי ליוסף למה אני מסוגלת שאני צריכה
להתחזק מהר והרבה, כדי להוכיח לו שוב שטעה, לראות את המבט
המנוצח הזה בעיניו שוב.
הייתי רצה אצלו ארבע פעמים בשבוע, אימונים קשים וארוכים ועוד
פעמיים רצה לבד. כשהייתי בת ארבע עשרה וסוף סוף נתנו לי אישור
כניסה לחדר כושר, התחלתי ללכת גם לשם שלוש פעמים בשבוע.
עד גיל חמש עשרה כבר הייתי גוש שרירים מהלך, בגוף נשי ומחוטב.
היום אני כבר בת שמונה עשרה, רצה שמונה שנים ונהנת מכל פעם, לא
חלמתי להפסיק.
נעשיתי למה שיוסף ציפה יותר מכל, נעשיתי המנצחת והמובילה שלו,
בכל תחרות ובכל אימון.
באימון האחרון רצנו במסלול של שלושה קילומטרים בעיר, קבוצה של
עשרה אנשים, מנוסים יותר ומנוסים פחות.
הייתי בשיא הכושר ואהבתי את המסלול הזה.
רצתי עם חיוך.
נשארו מטרים ספורים ושניות מעטות כדי לשבור את השיא האישי
שלי.
ניצלתי את כוחי האחרון ורצתי מהר, הכי מהר, פרצתי מהחבורה
קדימה והובלתי את קו הסיום.
היית כל כך בטוחה שאני אשבור את השיא ורק על זה חשבתי, אפילו
כשזינקתי לכביש האחרון שלפני הסיום.
כשהאוטו פגע בי ראיתי את קו הסיום ולא הצלחתי להגיע אליו.

אני כבר חודשיים בבית חולים.
ישבתי על המיטה והסתכלתי בהן, שתי הבוגדות האלו, שתי הרגליים
המצולקות שלי שעברו בחודשיים שאחרונים ארבעה ניתוחים.
אני יושבת ומפקדת עליהן לזוז, לא מוכנה לוותר.
יוסף מגיע ומתיישב לידי.
"איך המרגש היום?" שואל, אני יודעת שהוא עדיין מרגיש אשם, בגלל
זה הוא ממשיך לבוא כל יום.
"איך זה נראה?" שאלתי בציניות.
"קטנטונת די, איבדת את כל הנחישות שלך...ביחד עם החיוך" הוא
תמיד קרא לי קטנטונת, מאז אותו יום על המסלול.
"זה ביחד עם איבוד הריצה"
"את חייבת להפסיק להתעלל בעצמך! אני מכיר אותך יותר טוב מכולם,
את עוד תרוצי!"
"זה איום?" חייכתי.
"זאת הבטחה" ענה ונשק על מצחי.
"הרופאים אמרו שזה אף פעם לא יקרה" חזרתי לחור השחור שלי.
"ואני אמרתי שאת קטנה וחלשה מידי כדי לרוץ"
הוא צדק, תמיד יכול לקרות איזה נס...
"עכשיו רדי לפיזיוטרפיה שלך ותתחילי להזיז את הרגליים קצת...
אנחנו עוד צריכים להחזיר למסכנות האלו את כל השרירים שנעלמו"
"יש עוד איזו נקודה רגישה שלא דרכת עליה היום?" כעסתי עליו. גם
הריצה וגם השרירים נעלמו, ועבדתי על שניהם כל כך הרבה...
אחרי חודשיים נוספים הצלחתי להישען על הליכון ולהעמד לבד, ללכת
כמה צעדים ולהזיז את הרגליים לאט לאט.
"נס רפואי" הם קוראים לי.
יוסף אמר שזאת רק אני, רק העקשנות המעצבנת שלי, שנינו הסתכלנו
אחד על השני כשעשיתי את הצעד הראשון שלי ברגל בוגדת ורועדת.
בלי להגיד מילה ידענו שאני עוד ארוץ, שאני אהיה המנצחת שלו
שוב.