רק כשהחזקתי בידית הדלת, אחז בי הפחד.
הבטתי בידיי - זיעה. ניגבתי אותן במכנסיי, ולמרות שידעתי שהן
רק חלק קט מגופי המיוזע, היה מן הניחום בניגובן.
חלפו כמה דקות עד שאזרתי אומץ שוב להחזיק את ידית הדלת,
ומשאחזתי בה, נדמה היה שכאשר אעזוב אותה היא תשמט אל הרצפה.
כך העברתי שעה קלה.

הכניסה החדה שלי אל תוך הדירה הסגירה את הסצינה הקודמת
במלואה.
בניסיון נואש, סגרתי אחריי את הדלת, ונכנסתי תחת ארשת-פנים של
'עסקים כרגיל'.
הוא ישב על הספה ועישן סיגריה.
נמלאתי תקווה שמשום שהספה פונה רק בצידה אל הדלת, ניתן היה שלא
ניכר עליי מה שבתוכי.
את התיק הנחתי בחדר, את הקומקום הפעלתי ואף הוצאתי שתי כוסות.
תה או קפה? שאלתי, אך לא נשמעה תשובה.
לא ציפיתי לתשובה,
הכנתי תה.

שתי הכוסות שישבו אל השולחן היו מלאות חום ורוגע. כמהתי להיות
לתה. להיות טבוע אל השולחן, אל הכוס השניה.
לעומת השולחן, הספה הייתה רחבה וקרה.
כעת, הוא החזיק בידיו רק את בדל הסיגריה, אך המשיך להתייחס
אליו כאל סיגריה שלמה. שלחתי ידי אל חפיסת הסיגריות שהייתה
מונחת על השולחן, הצתתי סיגריה והגשתי לו אותה.
היה משהו מעודד בטעמה של הסיגריה, משהו ממנו.
הוא התעורר לפתע והביט בבדל הסיגריה שבידו,
מבויש.
לאחר ששם לב לכך שאני מציע לו סיגריה, חייך חיוך שבור, הניח את
הבדל ולקח את הסיגריה החדשה.
כעת, משחייך, ניתן היה לראות כי בכה.

היה ברור לשני-הצדדים שאין עוד כוח בחזית לשיחה.
זה היה כבר לקראת הסוף. ומשהו בחיוכים השבורים שלו הכאיב אף
יותר ולו משום המאמץ שידעתי שהיה כרוך בכך.
ידי השמאלית, הקרובה אליו, אמנם הייתה מונחת על הספה אך מזמן
בראשה הייתה מלטפת את תלתליו כדרך פעם.
אמנם היה מונח תה על השולחן, אך הוא היה כבר קר ולא נראה כי
היה נחוץ בכל אופן שהוא.
התיק שבחדר החל לצרום בראשי, וקרא במלוא-פה לעזרה. הנחתי לו
לגסוס.
הבטתי בו בחדות: עוד בדל סיגריה היה בידו, ומשהתרכזתי בכך
הבנתי כי הוא לא מעשן כלל. כל שרציתי היה להושיט יד ולזרוק את
בדל הסיגריה מידו, אך לא יכולתי לשבור את קיר העשן שבינינו.

את התה שפכתי לכיור בשקט.
המים המתוקים והצבעוניים הללו נעלמו אל מעמקי הצנרת, שעברה
בדרכה החוצה, מתחת לסלון.
את התיק הרמתי ביד אחת והטלתי אותו על כתפי. הוא, עודנו יושב
שם, אל מול מסך הטלוויזיה הכבוי שרק עתה נזכרתי שהיה שם.
הלכתי לאט אל כיוון הספה, ובעצם לכיוון הדלת, רק נראה היה כמו
צריך לקבל אישור מן הספה לפני המשך הדרך אל הדלת.
עמדתי מאחוריו, ידיי על מסעד הספה, ראשו על מסעד הספה. הוא לא
שינה את עמדתו כלל. כמו מריונטה שקיצרו את חוטיה.
כמה שאנסה, אילו חוטים שארקום, לעולם לא יוכלו להחזיק בו.
בצעדים קלים ושקטים, כמשתדל שלא לפגוע בכבוד המת,
הגעתי עד הדלת.

משסגרתי אותה אחרי, דבקה ידי בידית.
נמלאתי חרדה שמא תיפול. אך כעת, חרד מעט פחות, אזרתי אומץ
ועזבתי אותה מבלי מביט.
הלכתי צעד וחציו לפני שעצרתי וחשבתי על העניין.
הפחד שלא אראהו עוד, צרב בליבי. הסתובבתי בשלמותי אל הדלת,
ברצון עז, חמוץ-מתוק, לרוץ פנימה ולחבק את ידיו בפעם האחרונה.
אך כשהגעתי אל הדלת נוכחתי לדעת כי הידית נשמטה.