אני חוזר על פעמיי. פעם, פעמיים.
אצעק, אפילו יהיה זה מגוחך.
אני צועק באמצע הרחוב: "סופרלטיבים!!!".
עונים לי שטעיתי בשדרה.

שוב מחייג ומתנצל,
כבר שתים-עשרה בלילה.
בעצם אין לי מה לאמר,
- שם מנתקים.

יש איזה איש אחד בקצה הארץ,
הזמין אותי אליו. אלך.
אגיע אל דלתו כבר בשלוש.
יאמר לי: "איזו מין שעה זו לבקר?!".


-  בכל פעם שאני רוצה לצאת מגדרי, אני חושש שלא אמצא לאן
לחזור. ייתכן שלזה התכוון המשורר ב"חד סטרי" הלא ברור הזה שלו.
בלי להמר על העניין, אני פשוט נשאר. ובכל זאת, לעתים נופל
לפניך במקריות גמורה איזה 'טפח-עולם' ואתה עלול למצוא כי גם
הדיתיראמבים למשל, כמו בעצם כל פרוקי הרגליים, מתגלים, במבט
מקרוב, כחיה אכזרית. -