היום אני רוצה לדבר על אנשים
על פעולתם על
אנשים אחרים,
על החיקוי, הסלידה, האישור.
היום אני רוצה לדבר על שחקני תיאטרון
שמרקידים את קפל הג'ינס
באזור הביצים שלהם כשהם נעים
לכיוון הקהל.

אני רוצה לדבר על אישה במטפחת ראש
שבאופן סמלי, ליד שלט חוצות ברחוב דיזנגוף הישן
פינת רחוב שי"ר, אוחזת
סיגריה ארוכה ומציצה בעדשה
ולי אין מושג מי מצלם.

אני רוצה לדבר על מחשופים
על התרומה שלהם למרחב הראייה.
אני רוצה לדבר
על מסעדות שאנשים כיסו בהן פעם את הקירות
עד הצלחת האחרונה
והיום על הקיר יש תעודות הסמכה מטעם
לשכת עורכי הדין ושתי פקידות
שבכלל אוהבות רק מה שאפשר לדחוס בפיתה.
אני רוצה לדבר על זכיות קטנות
והחמצות בסדר גודל בינוני.

בכלל, אני רוצה לדבר.

על נערות זוהר, מה שקראו לזה פעם
ועל עיתונאים שיצרו עבורן
את התקווה שהרסה את החיים דקי הגזרה שלהן.
על גבינות, ויין, ופירות
וקצת על דרכם לצמרת של ספורטאים
וגלישתם ממנה.

נדמה לי
שאני רוצה לדבר על געגועים למשהו לא קרוב.

ההיסטוריה נכתבת בידי מי שמצא מספיק דימויים
בשנת פיריון אחת,
והאימהות נוצרת כשאת מגלה
את ההזדמנות הבלתי חוזרת שלך להשפיע, סוף סוף.
הרדיו מדבר על כל זה, בקצב שלו.

אבל לא משנה כמה אנשים יש סביבי,
מתישהו במהלך היום אני בודד.