היה זה ערב אפור, מתוך אינספור ערבי החורף. הגשם ירד באותו יום
ללא הפסקה, אט אט השלוליות התלכדו יחדיו ויצרו ים של דמעות
העננים. והיא עמדה ליד החלון ובהתה במתרחש בעיניה הגדולות
והתוהות. מצידה השני של הזכוכית, אנשים מיהרו למצוא מחסה
בבניינים הסמוכים והרחוב החל להתרוקן. והדבר היחיד שהיה ברצונה
לעשות הוא לצאת החוצה ולהירטב עד לעצמות.
לפתע ראתה את כל העולם בתוך סרט רץ בתלת מימד, היא לא היוותה
חלק ממנו אלא צפתה בו מהצד. היא ראתה אנשים למיניהם בפינות
שונות של העולם, בוכים בו זמנית על דברים שונים, מבכים כאב
שונה, אחרים מאושרים, צוהלים משמחה. היא ידעה שהכל עובר בחיים,
היגון יתחלף בשמחה, ואילו האושר בכאב. היא ראתה את כל האנשים
עוברים את דרכם. היא ראתה אותם בתור ילדים וכעבור שנייה כבר
בוגרים בסוף דרכיהם. היא ראתה את דרך החיים כשביל ארוך עם
אבידות בדרך, רגעים קטנים של שמחה, המון כאב ושוב רגעי האושר.
ברקע התנגן שיר, אותו אחד והיחיד שחדר לה עמוק לתוך הנפש ותמיד
הוציא המון דמעות. היא יכלה לשבת, בלי לזוז, לבהות בנקודה אחת,
והדמעות ירדו מעצמן, זלגו על פניה, הציפו את כולה, עד שהרגישה
את טעמן המר בפה והחלה להרטב מגשם הדמעות. היא הרגישה שמבכה את
כל הכאב שבעולם, אם כי לא שלה האישי. לעיתים גם הוציאה את שלה
המזערי מתוך הנשמה.
ילדה אופטימית, מלאת שמחת חיים שכזו, אז מאין שואבת את כל
המילים העצובות והכואבות?! מאין היכולת להרגיש את כאבם של
אחרים?! היא מחייכת וצוחקת ולעיתים בוכה. הדמעות זולגות והיא
עומדת וצופה במתרחש בחלון.
עלי העצים נמעכים ברוח החזקה הנושבת בחוץ, פרוות החתולים
הזרוקים, כבר מזמן נרטבה לחלוטין. כל אחד ושבילו הקצר בחיים
הללו, כל אחד ודרך חייו.
מישהו נאטם בתוך שגרתו, מישהו רגיש ומישהו מרגיש. יהיו עוד
אנשים למיניהם בדרכנו, מאחד נרצה לברוח, לשני נמשך עם כל הלב
והנפש.
כל יום נקום ונעברו בציפייה לדברים קסומים שייקח להם עוד זמן
רב להופיע בחיינו. נמלא אותו בקרני שמחה והמון אור ובערב
הדמעות ירדו מעצמן כדי לשחרר את כל אשר הנפש ספגה.
הגשם ימשיך לרדת והיא עדיין תעמוד ותבהה בחלון. מבט עצוב
שיתחלף במבט שמח יום למחרת. היא תרגיש כה קטנה בתוך הסרט הרץ
של החיים, היא תשחרר את העצב ומחר בערב, כשעננים יתחילו לכסות
את השמים ולשחרר דמעות, הוא יחזור אליה ותרצה לבכות גם היא.
הילדה תחייך בבוקר חיוך של שמחה, ובערב חיוך של עצב. היא תחכה
לבוא האביב או למלאך שיהיה ביכולתו להוציא את כל העצב החוצה
ולעולם לא יחזירו אליה.
מי אנו? מהו העולם הזה שבו אנחנו נמצאים? מדוע כולנו כה
קטנים?
השיר ימשיך להתנגן במיתרי נשמתה, אותו אחד שעושה לה כה עצוב
בלב.
היא תפתח את החלון, תעביר את אצבעותיה ברוח, תיסחף לתוך אגדה
ואולי תרצה להיות המלאך ההוא שישחרר את העצב של אחרים. ודבר
אחד, עם הזמן, היא תבין - מקומם של מלאכים אינו בעולמנו.
