אני יודעת, זה נדוש.
אבל גם אני התחלתי להתעסק בסוגיית ה"מה נשמע?"
האם באמת אכפת לכם כשאתם שואלים "מה נשמע" מישהו?
האם באמת משנה לכם איך בנאדם מרגיש, כל עוד הוא אינו מפריע
לכם, הורס את שלוותכם או לא שואל חזרה?
ולמה, למה כשאומרים לכם "בסדר", אתם פוסחים על זה כאילו כלום,
ורק על דברים רעים אתם מתעכבים? האין זו ראות חיים פסימית?
האין לימדו אתכם שטוב תמיד עוקף רע? שטוב מנצח? אז למה לא אכפת
לכם שאני מרגישה בסדר?
אני חושבת שבכלל, כל עניין התשובות לשאלות האלה הוא מאוד
טיפשי. אידיוטי, אפילו, אם תרשו לי. כי הרי בחיים לא תענה
בכנות מלאה לגמרי. כי להרגיש רע בגלל ההורים נראה לכולם כלא
חשוב, והיו עונים "נו, יעבור". אבל אם הייתי עונה לכם שהרגשתי
הרעה נובעת ממשהו יוצא דופן, דוגמת המוות של הפודל של חברתה
הטובה של שכנתה של דודתי, או אז הייתם עונים בהתלהבות משהו
בסגנון "וואי, אני מצטער. לא ידעתי."
וגם, כל עניין המצטער הזה. הרי זו לא אשמתך שהוא/היא מתו. זה
הכול מתוך מחלה או גיל מבוגר, אז למה אתם מתנצלים אם ממילא אתם
לא אשמים וממילא ההתנצלות לא תעזור? זה בדיוק כמו שאני אזרוק
עליכם פטיש ומישהו אחר יצטער. מה זה עוזר? מה הוא עשה? סתם
טיפשות.
ובכלל, אם כבר בטיפשות עסקינן, הכי טיפשי שאפשר זה לשבת על
ספסל בצפר, שכולם בשיעור, לשמוע מוזיקה באוזניות, להסתכל על עץ
דקל, שעליו טיפות קטנות, לשרבט משהו במחברת של"ח ולדמיין שזה
עמוק.
וכן. אני בסדר.
תודה על ההתעניינות.