ביקש, דיבר, בכה, חיבק, זה לא עזר.
בכיתי, התנשפתי, החזקתי, זה לא עזר.
לקחו אותו, לקחו אותו רחוק ממני.
צעקתי, הם הסתכלו עלי במבט, מבט קר ללא הבעה, הרגשתי כ"כ
קטנה.
ישבתי בפינה, לבד, חושבת עליו, מפוחדת.
התמונה שלו בוכה לא יוצאת לי מהראש, מנסה לאחוז בי בכל הכוח.
רציתי למות, אפילו את זה לא יכולתי. רציתי ללכת אליו, למות יחד
איתו.
מה אני בלעדיו?
אני כל כך אוהבת אותו.
אמא באה חיבקה אותי חזק, המשכתי לבכות.
לא עבדנו כל היום. ישבתי והתחבאתי עם אמא.
גילו אותנו, הם שלפו רובה שחור וגדול. הם ירו.
לפתע הרגשתי קלה, ריחפתי, פרפר קטן עם כותונת פסים.
זה היה מקום קסום, ראיתי אותו, את אבא שלי. עלה לי חיוך, כל כך
שמחתי.
אבל אמא, אמא חסרה, איפה את אמא? היא לא ענתה.
חיפשתי, לא מצאתי, התייאשתי.
הם השתלטו אפילו על גן עדן?
להבין את דור השואה זה לא קל. לנסות לחוות את מה שהם חוו זה
ממש מסובך. אך לנסות לספר במילים שלהם אחרי כל הסיפורים... את
זה אפשר לנסות...
|