הכרתי ילדה חדשה,
דווקא די נחמדה.
אנחנו כבר חברות טובות
פשוט בלתי נפרדות.
היא מחייכת ושמחה
אושר מפיצה ואור היא מקרינה.
אני מכירה אותה כבר די הרבה זמן
כי עברו השנים.
היא לא בכתה אף פעם,
לא צעקה אף פעם,
מעולם לא ראיתי אותה עצובה.
איך זה הגיוני שכלכך טוב?
תמיד יש צד רע,
תמיד טיפה מגעיל.

הכרתי ילדה,
היא כבר לא חדשה.
החיוך הוא מזוייף,
והאור כבר כבה.
היא חותכת ובוכה,
רק למות היא רוצה.
לא אוכלת,
רק אומרת שהיא אשמה!
למה היא אשמה?
למה כך היא אומרת?
למה הכל בגללה?

הכרתי ילדה,
ושאלתי את השאלה,
איך ששתינו תמיד באותו המקום ובאותו הזמן יחד?!
הכרתי ילדה,
והיא כבר לא כל-כך שמחה.
הכרתי ילדה,
ובסוף הבנתי,
שהכרתי את עצמי!