היא ידעה שזה נגמר, שזה השבוע האחרון בחיים שלה. לכל היותר
שבועיים. גם אבא שלה נפטר מ"המחלה" לפני כמה שנים. היא היתה
חייבת להפרד מאמא שלה. היא דאגה שתהייה לה הפסקה מכל הטיפולים
כדי שתוכל לפגוש את אמה.
ביום ראשון בבוקר היא נסעה לבית החולים הסיעודי ונכנסה לחדר
76. על שלט קטן ליד הדלת היה כתוב בטוש רחל מילר וזהבה
פינקלשטיין.
היא ראתה את אמה נחה מנוחת ישרים. היא החרישה את צעדיה. צפצופי
המכשירים בקצב האחיד התאימו לקצב פעימות ליבה. היא הגיעה
למיטתה של אמה ונשקה לה על הלחי.
הגברת רחל מילר נעורה משינה ארוכה של סוף השבוע, וחייכה חיוך
דל שיניים לעבר ביתה. "אביגיל", אמרה: "אני שמחה שמצאת קצת זמן
להיפגש איתי. אני יודעת שהזמן שלך מאוד קצר..."
"אמא!", קטעה אותה אביגייל: "אני רוצה לשמוח ביחד איתך".
אביגיל מחתה דמעה קטנה שזלגה ליד אפה. היא הניחה את זר הפרחים
על השידה שליד המיטה וסייעה לאמה להתיישב. אביגיל ראתה את
האחות שנכנסה לחדר כדי לטפל בזהבה ואמרה לה בשקט שהן יוצאות
לפטיו, ולטיול קצר בחצר בית החולים. הן שוחחו על הכל חוץ
מה"מחלה". הן צחקו בלי סוף, העלו זכרונות מהתקופה שגרו בדירה
הקטנה בדרום העיר. כשהסלולרי של אביגיל הודיע רשמית כי עליו
להכבות כי הסוללה נגמרה, חיוכה התרחב יותר.
אחרי שעות ארוכות של שיחה שעברה דרך חדר האוכל של בית החולים
וחזרה שוב לחצר שבו, אביגייל נסעה חזרה.

באותו הערב היא קיבלה טלפון. זה היה קשה מאוד, אבל גם צפוי
למדיי.
בקו השני של הטלפון בישר לה אחראי המשמרת בבית החולים שהיא
נפטרה. "זה היה מאוד מהיר", אמר בקול מונוטוני, "מספר דקות
אחרי שחזרה למתקן האשפוז. ידענו שזה יקרה בקרוב. אחרי כחצי שעה
של ניסיונות החייאה קבענו את מותה". היא הניחה את השפופרת
המומה. אחרי יום נהדר שכזה היא לא האמינה שזה יקרה דווקא היום.
זה לא קל בגיל כמו שלה לאבד בת.