סגרתי את דלת הכניסה.
אף אחד לא יכל לראות אותי מאחוריה. לא האנשים שחלפו במסדרון,
אפילו לא האנשים שגרו בחדר הסמוך. קיר אחד, לא עבה במיוחד,
הפריד בין עולמם לביני. גם אילו היו מניחים את אוזניהם עליו
לשמוע, לא היו מנחשים שיש שם מישהו. אף לא אחד.

הדלת נסגרה ודלת המקרר נפתחה לרווחה. עמדתי אל מול האור הצהוב
שבקע מתוכו, שנראה לבן פתאום. סרקתי מלמעלה למטה ושוב למעלה.
שדה הקרב לפני המתקפה הגדולה.

ואז נשמעו התותחים. מכת אש. העצבים הקטנים והעדינים שעל הלשון
נזדעזעו. הפולשים, ירוקים וקטנים, אדומים וחומים, התפזרו על
הגבעות. נאקות קטועות  במכשירי הקשר. אש. הפנים בערו בהתרסה
כנגד האדים הקרירים שנשבו מולם.

הכובשים נגד הפולשים.
כבשתי גבעה ראשונה. ואחריה עוד אחת. מדפי הגבינות והסירים
המלאים. בליל של אדום ושחור וחמוצים וריבת פירות יער ודם,
והלילה אפל יותר, כאילו שכל הכוכבים נעלמו. רק הבזקים אחרונים
של פצצות תאורה הבהבו בחושך.

הפולשים נמצאו שוכבים על הקרקע, טבולים במי ברז פושרים מתוך
כוס זכוכית, מחליקים אל תוך הקיבה, כילדים זה על זה במגלשה בגן
ציבורי. תופחים ומטפסים לצאת לצאת החוצה, ועייפים מדי ונופלים.

חדל אש.

פה נפתח לנשום מעט, והתקפה נוספת.
אין חמצן בשעות כאלה של לילה.

כשהכל הסתיים, אור קלוש החל לעלות בחלונות. דלת המקרר נטרקה
מאחורי, פתחתי את דלת הכניסה ויצאתי אל המסדרון וצעקתי את עצמי
לדעת. תראו! תראו מה הוא עשה לי!

מישהי פתחה את הדלת בקצה המסדרון ולחשה לי, שמאוחר מדי וכולם
ישנים, ולא חיכתה לתגובה ונעלמה לה מאחורי הדלת.

הד של סגירת כל הפתחים. אני רוצה להקיא.