הגשם הראשון שוב מופיע אצלי בחלון,
לאט חודרות להן הטיפות מבעד לוילון,
מבצבצות, מבשרות על שובה של תקופה,
רחוקה ונשכחת, שאף פעם בעצם לא חלפה.

הגשם הראשון שוב מגיע אליי בלי הקדמה,
בשקט מרטיב את גופי שמתעורר מתרדמה,
הוא חודר עמוק, בין כל העצמות,
הלב מיד נפתח והעיניים נעצמות.

הגשם הראשון שוב חוזר עם אותו הריח,
שלא מותיר ספק ועל הכל לכולם סולח,
כאילו חיכה לזמן שיפרוק את העוול,
על דמדומי הקיץ שחלף הוא בא מיד למחול.

הגשם הראשון שוב בשטח ומיד יורה,
גם שנרדמתי, הכל הוא היה רואה,
הבליג וגם צבר, וביום אחד הכל פורק,
להזהיר, שהחלום שלי ממני לא יתרחק.

הגשם הראשון שוב זורם אל תוך הכביש,
שואל לשלומי, איך השנה אני מרגיש,
מה השתנה מאז שהרטיב לאחרונה,
ואני, עדיין שם, מחכה ספוג באותה תחנה.

הגשם הראשון שוב מלטף את החורשה,
המשהו המיוחד, הקסם שבהרגשה,
שאותי כל פעם מחדש בין רגע מרגש,
מעלה בי חיוך, מבעיר מבפנים את האש.

כאן, הגשם הראשון שוב כאן,
תנו את הלב, אל תשאלו לאן,
כן, הוא שוב כאן,
אני יודע למה הוא חזר,
שוב לובש אותו צעיף מהסתיו שעבר,
ומופיע בעוצמה אל מול עיניי,
אומר בעצם הכל, מעורר את חיי,
הגשם, הראשון והחורף,
לא שכח אותי, לא הפנה לי עורף,
שוב פותח אצלי הכל מחדש,
שוב אוהב, בלי חשש,
מגיע, מלווה בסערת רגשות,
עם מטריה קטנה לתקופות קשות,
שתהפוך את המבול מיד לטפטוף,
שתשמור על חום הלב והגוף,
שלא אצטנן, שלא יהיה עוד כואב,
שהרוח תסחף אותי שוב להתאהב.

ומבעד למעיל החמים,
אביט עוד בגשם הראשון במבט תמים,
ויש לי אליו עוד כמה מילים לומר,
אך אותן אשמור בכיס, כדי אליי שיבוא גם מחר.