''כבר אזלו האנשים שאני מסוגל לסמוך עליהם.
כבר אזלו האנשים שאני חושב עליהם לפני השינה וחיוך מתקתק עולה
על שפתיי.
כבר אזלו אותם אנשים שהיו גורמים לי להפסיק לבכות, להתחיל
לחיות.''

''אני מבין...'' הוא אמר ''וכמה נשארו?''
''נשארו ממה?'' נסיתי להבין
''כמה אנשים עוד לא אזלו?'' הוא ענה בחצי חיוך.
''אה... רק אחד...'' עניתי במבוכה
''אחד? או, זה מעט מאוד'' אמר בקול מתוח קלות
''נכון. במיוחד כשהאחד הזה, הוא... אתה'' השפלתי את מבטי.

''הממ... כן, טוב. לדעתי חלה התקדמות, ובהחלט הצלחנו לסכם את
הנושא הזה בצורה מממ... מסכמת מאוד.''

הוא קם, לקח אוויר והמשיך במהירות
''אני מצטער, יש לי עכשיו עוד פגישה, בחדר 917''
סיים בקול אדיש של מומחה.
''זה בסדר, אין צורך לקום'' אמר בציניות, מיד העלים את החיוך
שנחשף על פניו הקרות ויצא. משאיר אותי שם, לבדי..קשור,
בחלוק הלבן.