עמדתי על הכביש המשקיף על תלפיות.
הבטן שלי התהפכה, הרגשתי את כל האושר עולה לי לגרון, נאחזתי
חזק במעקה הבטיחות עד שאצבעותי הלבינו, מנסה להרגיע את הבחילה
שגאתה בי, מאיימת לפרק את אבריי הפנימיים למולקולות קטנות של
גועל.
הרגשתי את השפיות נשפכת מן הצלקות שעל ידיי, צלקות מהפעם
האחרונה בה נוצחתי על-ידי עצמי. החיוכים שנשלחו לעברי באותו
יום הרגישו כמו חומצה על עורי, חשתי כיצד היא מאכלת כל וריד
ונים בגופי, ממיתה אותי לאט.
שמתי אוזניות בניסיון פתטי להשתיק את המחשבות, והן בתגובה הלמו
חזק יותר, כמנסות לגבור על המוסיקה. צרחתי מבפנים צרחות כאב,
הרגשתי את ליבי שולח אש במקום דם, כל דפיקה שרפה אותי עד שלא
יכולתי להוסיף ולעמוד.
התיישבתי, השריפה לא נרגעה. אורות ירושלים עדיין נצנצו במרחק
על רקע החשיכה המשתלטת. השתוקקתי לשחרר את הצרחה העצורה אבל
פחדתי, פחדתי להבין מנין היא באה, פחדתי לשמוע אותה.
ובפנים עדיין מערבולת, מישהו בוהה בי ואני נבהלת מהמחשבה שאולי
נפשי המדממת נראית גם כלפי חוץ, שאולי הכתמתי את חולצתי והוא
יכול לראות זאת.
ניסיתי שוב להשתיק את המחשבות בלא הועיל, ראשי העקשן המשיך
להלום והבטן הוסיפה להתהפך, תהיתי מתי אתעורר עד שנזכרתי כי
איני ישנה. עד כה נאחזתי בתקווה כי בעוד מספר שעות יצלצל השעון
המעורר ואורות תלפיות יתמזגו אל תוך הכרית. התגלית כי אני בעצם
ערה גרמה לעיני לתור בטירוף אחר מעקה בטיחות נוסף להיאחז בו,
לא מצאתי אחד שכזה וחשתי את נישמתי הולכת ואוזלת. לא אכפת היה
לי שאני באמצע הרחוב, נשכבתי ועצמתי עיניים, קיוויתי לפחות
לשקוע לחלום. איני יודעת מה זמן שכבתי שם, לא חלמתי דבר.
הלכתי הביתה, צעדתי בכוונה על הכביש, קוראת תיגר על אלוהים,
תוהה אם הוא מתפנה להביט גם בי לפעמים.
חשתי את משב הרוח מן המכונית שחלפה, ועברה בי צמרמורת של
התרגשות חסרת הסבר.
ככל שהתקרבתי לדלת, עלתה הבחילה מעלה מעלה, יותר ויותר, עד
שחשתי את ריאותי מתמוטטות. שוב איבדתי את נשימתי, על המדרגה
האחרונה, בטרם דפקתי בדלת. יישרתי את בגדיי ואילצתי חיוך קורן
לבקע דרכו החוצה, תהיתי אם הוא משכנע מספיק. לא יכולתי להביא
את עצמי להיכנס עדיין. ירדתי בחזרה בגרם המדרגות, מורידה גם את
החיוך. עד שהגעתי לתחתית המדרגות הוקל לי והבחילה היתה כעת רק
איום, לפחות עד שאסיים את הסיגריה ואעלה שוב במדרגות.
עם כל שאיפה של אוויר מהול בעשן חשתי את ריאותיי מתנקות, ישבתי
שם זמן לא מדוד ושאפתי לתוכן עוד ועוד עשן, נושפת החוצה כמה
שיותר מן הרעל שאיכל אותן.
לבסוף נעמדתי וצעדתי שוב אל עבר המדרגות, חשתי גיץ של אש נשלח
מבפנים. עם כל מדרגה הגבירו הגיצים את תדירותם והגיעו עד לקצות
אצבעותי, מקשים עלי ללכת.
בעומדי שוב על המדרגה האחרונה הרחתי לפתע ריח חזק של סוכר.
ניסיתי ליישר את בגדיי ולמתוח את חיוכי הקורן, אך הבחילה משכה
את שפתיי מטה. נאבקתי בה בכל כוחי, בלעתי את רוקי שוב ושוב,
התכופפתי וידיי על ברכיי, מתנשמת בכבדות. הוצאתי את בקבוק המים
שלי ושאבתי את תוכנו עד הטיפה האחרונה. דבר לא עזר, הבחילה
גאתה בי, משלחת חיצים מורעלים אל צלעותיי וגרוני. ידעתי ששוב
אפסיד לעצמי ובכל זאת המשכתי להילחם.
לבסוף לא יכולתי עוד להתנגד, סבתי על עקבותיי ודהרתי מטה במורד
המדרגות היוצאות אל הרחוב. אחזתי את בטני בשתי ידיי והנחתי
לבחילה לפלס את דרכה החוצה. כמויות אדירות של נפט שחור וסמיך
ניתזו על המדרכה והחלו זורמות במורד הרחוב.
פניתי בפעם השלישית אל המדרגות ועליתי אחת אחת, מרגישה את
מצבור הנפט הבא מתיישב בבטני.
ריח הסוכר התחזק, יישרתי את בגדיי, מתחתי את שפתי לעווית שדמתה
לחיוך ופתחתי את הדלת.