שבת לזירה, החלטת להחזיר לעצמך את התואר הנכסף - אלוף העולם
באיגרוף, משקל נוצה. האולם דחוס, מלא כמעט עד אפס מקום. הרעש
של האנשים והמחנק המלווה בריח הסיגריות והאלכוהול מציף את
האויר, גורם לך להרגיש את הלב פועם בחוזקה. המקומות הפנויים
ייתפסו בקרוב על ידי אנשים שישלמו מספיק בעבור הכרטיסים שאותם
יקנו מהספסרים מחוץ לאולם, במחיר מופקע.
השופט קורא בשמו של היריב, הקהל שואג. כעת השופט מפנה את האצבע
אלייך, קורא בשמך. לרגע נראה לך שהקהל אינו מגיב, אך חששך
מתבדה כשהקהל שואג, שורק וקורא בשמך.
מבחוץ אתה מפגין ביטחון עצמי. אתה שואג בחזרה, מסתובב אל הקהל
ומרים את הידיים באויר. אתה מסתובב בחזרה אל היריב, ומסתכל לו
בעיניים. כל מה שאתה שואל את עצמך הוא האם הוא יודע שאתה פוחד.
שהזיעה הניגרת מגופך אינה נגרמת מהחום הרב באולם הדחוס, אלא
זיעה קרה. צינה שהנך מסרב להודות בה, המחלחלת בגופך המנופח.
התאמנת חודשים לקראת הקרב הזה. אתה יודע שאסור לך להפסיד.
אתם נעמדים אחד מול השני. השופט מבקש קרב הוגן. בלי נשיכות,
בלי מכות מתחת לחגורה. כל מה שאתה מדמיין זה אותך מניף את
החגורה מול הקהל, שואג שאתה אלוף העולם. אתה מדמיין את עצמך
נתלה על אחד החבלים, מדמם קצת, מזיע, הפעם מהמאמץ, ומרים את
החגורה. כל הקהל מריע לך, קורא בשמך. ואתה, בכל ההמולה הזאת,
מוצא את האשה שלך בקהל, וקורא בשמה. אתה קורא בשמה, עד
שלפתע...
מכה.
אתה חוזר למציאות, צונח אל הזירה. קול הפעמון שהכריז על תחילת
הקרב עדיין מהדהד באוזנייך, ואתה מתחיל לחוש בזרם שעובר סביב
הגולגולת שלך. זהו הכאב. לפתע, הכל זז לאט. אתה מודע היטב לכך
שאתה נופל, אך אינך מסוגל להזיז את גופך. אתה רואה טיפות מים
עפות באויר. זאת הזיעה הקרה שלך, ניתזת מפרצופך בעקבות
המהלומה. אינך מסוגל להגיד דבר. אתה צונח לאיטך, מתכונן למכה
שתקבל כשתנחת על הזירה. כשהרגע המצופה מגיע, אתה מרגיש את גופך
נחבט בחוזקה, אך מה שיותר כואב לך זה הרעש העצום. רעש של גופך
נחבט בקרשים.
אתה שומע את שאגת הקהל, אבל הפעם הקול שונה. הוא עמום יותר,
עמוק יותר. אלו הן לא קריאות עידוד, אלא אנחות של הלם. הכל
מתרחש לאט. בזוית העין אתה רואה את השופט רץ לכיוונך. לאט, הוא
מפשק רגליו, כורע לעברך, ומתחיל לספור. הקול שלו עמוק, עמום,
ונראה לך שכל הגה שהוא מוציא מהפה אורך מספר שניות.
אחת
לפתע, הקרב כבר לא מעניין אותך. אתה מוותר על לקום. אינך מסוגל
להזיז את גופך, קל וחומר לנצח בקרב.
שתיים
אתה מרגיש את העיניים נעצמות לאט, לאט, ונפתחות שוב. אך בכל
פעם שאתה עוצם אותן, אינך רואה חושך. במקום זה, אתה מתחיל
להזכר. פרץ של זכרונות ומחשבות כובשות את ראשך המדמם קלות.
שלוש
אתה נזכר בילדותך. באמא שכל כך אהבת. אתה נזכר במגע האוהב שלה,
בקול הענוג שלה. אתה נזכר שהיא נותנת לך סטירה כי היא גילתה
שניסית לרמות אותה. רצית להחזיר לה פחות  עודף לאחר ששלחה אותך
למכולת.
אתה לא כועס עליה.
ארבע
אתה נזכר בגבר שהיא הביאה הביתה. מההתחלה לא אהבת אותו. הנה
אתה, עומד במסדרון, ליד הסלון, ורואה אותו צורח עליה. אתה כל
כך רוצה להגיד משהו, אבל אתה פוחד. אתה רואה אותו מרים עליה
ידיים. אתה נזכר ביום שהיא מתה. אותו יום הוא היכה אותה קצת
יותר מדי. אתה נזכר בה קורסת, מדממת. אתה נזכר בו גוער בך,
צועק עלייך לקרוא לאמבולנס. עכשיו אתה בבית החולים, על יד
מיטתה. אתה נזכר  במלים האחרונות שהיא אמרה לך : "תהיה ילד
טוב, תהיה מישהו חשוב. אני אוהבת אותך". אתה נזכר בה עוצמת
עיניים בפעם האחרונה.
חמש
בית הספר היסודי. המשפחה האומנת שלך. לשם העבירו אותך אחרי
מסכת ההתעללות הקשה שעברת אצלך אביך החורג. מציפים אותך
זכרונות מבריונים שנטפלים אליך. אתה זוכר איך חטפת מכות לפני
שיעור ספרות. אתה נזכר בדרך חזרה הביתה, החזקת את הדמעות
בגרונך עד שהגעת לחדר שלך, ואז הוצאת הכל, ובכית כמו ילדה
קטנה. הבטחת לעצמך ש"לעולם לא עוד".
שש
עכשיו אתה עומד מול אותם בריונים. הם עדיין מכים אותך, אבל
הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות - אתה מחזיר. זה לא משנה את
העובדה שאתה מפסיד. לפחות כל אחד מהם יצא עם שריטה. בפעם השניה
כבר ניצחת אחד מהם. אחרי כמה פעמים, אתה כבר נטפלת אליהם. אתה
נזכר בהורים המאמצים שלך באים אל המנהל. אתה נזכר איך הם
כועסים עליך, כי העיפו אותך מבית הספר. אתה מחליט לברוח
מהבית.
שבע
עכשיו אתה נזכר איך אתה עובד בעבודות מזדמנות. מחלק עיתונים,
שוטף מכוניות. חולם על להיות עשיר. אתה נזכר איך אתה מגיע
לתחרות אגרוף של חובבנים, בזירה המאולתרת מאחורי תחנת הדלק.
מהר מאוד שמך הלך לפניך. אתה נזכר איך תמיד רצית את הקופאית
החמודה מהקיוסק שליד תחנת הדלק. אתה נזכר איך תמיד חיזרת
אחריה, ואיך היא תמיד סרבה, עד היום שהבאת לה פרחים. עכשיו
מציפים אותך זכרונות מאינספור הקרבות שהשתתפת בהן. איך עברת
מהליגה החובבנית לליגה המקצוענית.
שמונה
אתה נזכר ביציאות שלך עם הקופאית החמודה. מריה שמנה. אתה נזכר
איך אחרי חמישה חודשים היא סיפרה לך שהיא בהריון. לא רצית
להיות כמו אבא שלך שנטש את אמך, כשאתה עוד היית ברחם. לא נטשת
אותה. התחתנת איתה. אתה נזכר איך עברתם לדירת חדר שכורה ליד
תחנת הדלק. אתה נזכר בכל ההבטחות שהבטחת לה - שעם הזמן יהיה לך
יותר כסף מהאיגרוף, ותוכלו לקנות דירה הגונה, שלא תריח כמו דלק
כל הזמן. אתה נזכר בהתפרצויות הזעם והתסכול. אתה נזכר בפעמים
שהכית אותה, והבטחת שתפסיק, שלא תהיה כמו אביך החורג.
תשע
הזכרונות נהיים יותר ויותר קודרים.
אתה נזכר במריה קוראת לשוטרים אחרי שנמאס לה שאתה מכה אותה.
עכשיו אתה עומד ליד הדלת, מחכה שהיא תפתח. אתה בוכה, והיא
פותחת. אתה מבטיח להפסיק. אך לפני הקרב הגדול על תואר אלוף
העולם, אתה נשבר, ומכה אותה שוב. אחרי שאתה נרגע, היא זאת שמכה
אותך, זורקת עליך נעליים, והנה אתה, שמתמודד על תואר אלוף
העולם, נזרק מהבית. אתה נזכר את הקרב ההוא, הראשון שהפסדת לו
אחרי שלושים וכמה נצחונות רצופים בליגה המקצועית. אתה זוכר איך
יצאת בבושת פנים, איך הבטחת לקחת את עצמך בידיים. איך התאמנת
בזירה המאולתרת, איך הבטחת שאחרי הניצחון תחזור אל מריה,
ותבטיח להשתפר. איך הבטחת לעיתונות שהתואר מגיע לך, ושאתה דורש
קרב חוזר. לפתע, עובר לך בראש הזיכרון הקודר מכולם. זכרון טרי
יחסית - הרגע שבו גילית שמריה מצאה לה מישהו אחר. פקיד במס
הכנסה, גרוש שעבר את גיל ה-40. אתה נזכר איך בכית, איך כמעט
הפסקת, ואיך בחרת להמשיך.
עשר
והנה אתה, עכשיו פה, שוכב, לא מצליח להזיז שום שריר בגופך
המוצק והשרירי. אתה אפילו לא מרגיש את הזיעה הקרה ששוב ניגרת
מכל גופך. אתה מגלגל את עינייך, אתה רואה את השופט קם באיטיות.
אתה מסיט את עינייך אל הקהל. אתה מסוגל לשמוע את השאגות, אך
לפתע הן משתתקות. אתה רואה אותה, את מריה, עומדת שם, בקהל, יפה
מתמיד. עכשיו אתה שומע רק אותה, קוראת לך, בוכה.
אתה עוצם את עינייך, ושומע רק אותה.
את הדינג הראשון אתה שומע, את האלה שבאים אחריו כבר לא...

"והמנצח בכה כל היום..."