[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ככה זה היה כבר כשהייתי בן שתים-עשרה, אימא שלי תמיד אמרה לי
שאם אני לא אלמד טוב אני אהיה זבלן. נו אין צורך לומר שבגיל
שתים-עשרה האיום הזה די עבד ולכן השקעתי אפילו בהכנת שעורי
הבית. תמיד מעל ראשי ריחפה לה המילה האיומה - זבלן, כמו מילה
נרדפת לשואה גרעינית או כול אסון אקולוגי אחר.
כך עברו להם השנים, גמרתי תיכון עם בגרות (לא משהו אבל לפחות
זה). אימא שלי כמובן כבר תיכננה לי את החיים, "אתה תהייה
דוקטור לפסיכוסומזה או עורך דין" היא הייתה אומרת לי בדרך קבע,
אבל בגיל שמונה-עשרה ממש לא היה בראש שלי לחשוב על לימודים
(כרגע גמרתי 12 שנים, רחמנות על הבן אדם). וכך מצאתי את עצמי
בצבא לא נהייתי קרבי אבל גם לא ג'ובניק בקרייה - הוכשרתי כנהג
חילוץ בגולני, הייתי די הרבה בשטח, אפילו תקופה קצרה בלבנון.
לאחר 3 שנים השתחררתי, קיבלתי את המענק ויצאתי לאזרחות.
במדינה מתוקנת בוודאי יש תוכניות של "חנך את המשתחרר, עזור לו
בקניית דירה, תן משהו למשוחרר" אבל לא כך במדינתנו המתוקנת.
אחרי 3 שנים של תרומה למדינה קיבלתי פיקדון של 15000 ש"ח,  אבל
בסקר קצר שביצעתי התברר לי כי שנת לימודים באוניברסיטה עולה כ
- 10000 שקלים, ובמכללות אחרות אפילו יותר, הרבה יותר.
אני יכול להתלונן עד מחר אבל זה עדיין לא ישנה את העובדה
הבסיסית הבאה: בדרך כלל  יש X מקומות פנויים למקצוע מסוים
באוניברסיטה, ויש Y אנשים שמנסים להתקבל לאותו מקצוע. כאשר Y
גדול X נוצר מצב ש- Z אנשים מתוך ה- Y שהיו בהתחלה יוותרו בחוץ
ללא מקום. אני השתייכתי לקבוצת Z. שלא תחשבו שקבוצת Z היא
קבוצה של בטלנים שבאמת לא מגיע לה להתקבל אל אותם X מקומות.
בשביל  הבטלנים יש קבוצה אחרת, קבוצה D שנוהגת באורך קבע
להיהרג באוהלה של תורה וצפצף על המשטר הדמוקרטי במדינתנו. אבל
אני סוטה מהנושא העיקרי - הזבל.
הייתי די שבור מהעובדה שאני הולך לגמור את החיים ללא תואר (כי
בעצם כל החיים בישראל מושתתים על תארים, לא משנה במה העיקר
תואר). ישבתי לי מובטל, שבור וללא חינוך יום יום בלשכת העבודה
מחכה לפרנסה שתבוא. כמובן המבטים של אימא שלי לא עזרו, זה היה
מעין עירוב של "אמרתי לך" ושל "מה יהיה אתך?"
יום אחד הנבואות של אימא שלי התגשמו - קיבלתי עבודה כאיש
תברואה של עיריית ת"א-יפו או במילים אחרות איש זבל. רוב האנשים
חושבים ישר על איזה מהנדס מובטל מרוסיה או זקן שתיין בן 80
לבוש ברישול, הולך עם מריצה ביד אחת ובידו השנייה מטאטא כביש
ענק. זה לא נכון, רוב האנשים הם דווקא חברה צעירים שצריכים כסף
כדי לממן טיול או משפחה צעירה (סתם כדרך אגב הכסף הוא בכלל לא
רע). וכך מצאתי את עצמי עובד בשעות קצת מטורפות - מוקדם בבוקר
ובשעות הקטנות של הלילה.
לאחר שלושה חודשים בעבודה הכרתי את ירון, ירון היה הקבלן שהייה
אחראי לפינוי הזבל שנאסף מרמת-גן לחירייה בעזרת המשאיות
הגדולות. אחריי שסגרו את חירייה הוא פנה אלי בהצעה לעבוד אצלו
כנהג משאית זבל (אחרי הכל יש לי רשיון לרכב כבד עוד מהצבא).
השכר היה אפילו יותר טוב מסתם עובד ניקיון והנסיעות הם בסך הכל
פעמיים ביום מרמת-גן לדודאים אז כמובן קפצתי על המציאה.
אחרי חצי שנה כנהג הגיעה נקודת המפנה, שבגללה אני בעצם יושב
כאן ומדבר. השעה הייתה שמונה בבוקר ובדיוק הגעתי לדודאים.
נסעתי עם המשאית לכיוון המקום שבו הייתי אמור לפרוק את המשא,
ואז בדחף של רגע החלטתי לקצר דרך גבעת זבל שעמדה בדרך - החלטה
שהתבררה כמוטעית מכיוון שהמשאית התחפרה בבוץ ונתקעתי בלא יכולת
לזוז. ירדתי מהמשאית והתחלתי לחפש קרשים כדי לתקוע מתחת
לגלגלים של המשאית. אחרי חיפוש של 10 דקות עיני צדה משטח שחור
וגדול, התחלתי לחפור על מנת לשחרר את המשטח אך מהר מאוד הבנתי
שהמשטח הוא בעצם גג של מכונית שחורה - מרצדס יוקרתית ליתר
דיוק. אחרי חפירה של חצי שעה מסביב למכונית הצלחתי לחשוף את
רוב צד המכונית והצלחתי לפתוח את הדלת. ריח מסריח של נבלה קידם
את פניי ולתוך עיניי בהתה לה גולגולת מרקיבה של אדם. שרידי
הגופה המעונבת היו לבושים בחליפת ארמני יקרה. אחרי חיפוש מהיר
ברכב מצאתי את רשיונות הרכב ואת שם בעל הרכב: מנשה שם-טוב,
נזכרתי בכותרות העיתונים מלפני חודשים - מנשה שם טוב, יהלומן
ואיש העולם התחתון נעלם ויש חשש שנרצח בגלל מלחמת כנופיות
באזור באר שבע. כל האזור נסרק וידעתי שגם באתר היו חיפושים, אך
כנראה שהשוטרים פספסו את הרכב. הדחף הראשון שלי היה להרים את
הפלאפון שלי ולחייג 100 למשטרה אבל אז שמתי לב למזוודה שהייתה
קשורה לידו הימנית של המנוח בעזרת זוג אזיקים. לשחרר את
המזוודה מהיד לא הייתה בעיה גדולה. בעזרת קצת אלימות פתחתי את
המזוודה, שטרות של דולרים ושקיות יהלומים היו דחוסים בסדר
מופתי בפנים.
הסתלקתי משם די מהר (פשוט החבאתי את המזוודה וקראתי לחילוץ)
אחרי יומיים חזרתי ולקחתי את המזוודה. התפטרתי מהעבודה ונסעתי
לחו"ל. עכשיו יש לי עסקים ביפן ובארה"ב, יש לי וילה בברלי הילס
ומכונית פרארי חדשה. הקמתי מפעל למיחזור אשפה בישראל ובארץ
קוראים לי הזבלן העשיר בעולם. רק אימא שלי עדיין לא מבסוטה,
היא לא מבינה איך אפשר לעשות קריירה מזבל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?


מזלג!


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/99 6:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעקב פישברג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה