אני רוצה שתסתכל לי עמוק בעיניים. ושכשאתה מביט בי, תטבע בתוך
הירוק של העיניים שלי. אני רוצה שתדע שאני מסתכל עליך ואליך
באותה הצורה. אני רוצה ששנינו נסתכל אחד לשני בעיניים. אני
רוצה לטבוע בתוך העיניים שלך, לרצות לבהות בהן לעד, להרגיש
אותן מחממות אותי, ממיסות אותי, מפלחות את הנשמה שלי, משתלטות
עלי ולוקחות אותי למקום שקט, יקום טרנסצנדנטי ושליו, אני
ואתה.
מקום שאני ואתה המצאנו, מקום עדין, שהכל בו רך ומלטף, מתעופפים
בין עננים...
ואני רואה רק את העיניים שלך. הן משדרות רק כנות. התנתקנו
מהגוף. אנחנו ביקום אחר, כל כך צלול וטהור. זה כל כך כיף, לא?
אני חושב שזה מדהים, חיבור כמעט אקראי בין אנשים. נולדנו
למשפחות שונות, באזורים שונים, אולי בעיר אחרת. ורק לחשוב
שמילים גדולות כמו "גורל" הפגישו בינינו, אבל בעצם מצאנו זה את
זה, אחזנו זה בזה, חיבקנו זה את זה, הבטנו זה בזה...
אבל למדתי מהניסיון הדל שלי שזה באמת קורה רק בסרטים, ובדרך
כלל זה מלווה במוזיקה רומנטית להפליא, ובנרות ושוקולד ושאר
קלישאות מתקתקות...
במציאות, אתה רק חור...
ולפעמים קשה ללכת לישון לבד. בגלל זה אני ישן עם שתי כריות...
כן, שינה באלכסון היא לפעמים מפנקת, אבל היא קלה מדי. היא
קבועה מדי. יש לך את הזווית הקבועה, התנוחה הקבועה...
וכשאתה חולק את המיטה עם מישהו, אתה "מתפשר" על המיקום שלך,
ואולי לפעמים זה לא נוח, אבל אתה לא לבד...
אבל זה לא שאתה "לא לבד". אתה "ביחד". אפילו השינה, שהיא המקום
הכי פגיע שלך, המקום שבו אתה נאלץ להסיר את כל העכבות ופשוט
להירגע באופן מוחלט, היא שינה משותפת. שיתוף. חלוקה. מילים
שאני רק יכול לשאוף אליהן.
אני הרי רק חור.
סקס. כל כך שולי. אבל כל כך מהותי. עוד לא הצלחתי למקום את
הסקס בכל הסכימה האינטימית-רגשנית הזו... מבחינתי הוא רק חלק
נלווה, נלווה, אך אינטגלי ואף הכרחי.
יורד גשם בחוץ. ולא אכפת לי אם יאשימו אותי ברומנטיזציה
פלצנית... גשם קר, מרעיש, מכאיב, וכשאתה בבית, מתחממם מתחת
לפוך, אתה תרצה לחמם עוד מישהו, ושהוא באופן הדדי ירצה לחמם
אותך... זו תכונה כמעט פרימיטיבית, ולכן כל כך טבעית שמהווה
מכנה משותף לחלק גדול מאיתנו... לגשם יש השפעה מרחיקת לכת, כי
הוא מבודד אותנו, מאלץ אותנו להסתגר בחדרים, בבתים, מתחת לקורת
גג מבודדת. וכשרובנו לבדנו, ובטלויזיה כבר אין מה לראות,
וסיימנו את הספר שקראנו, ולפתע הדיסק הנוגה קורץ לנו בעין חצי
דומעת, אנחנו לא יכולים שלא להשטף במבול של רגש. וימותו
הציניקנים (שבדרך כלל אני נמנה עליהם).
אז אני הולך לישון. שתיתי יותר מדי, ושתי הכריות שלי כבר
קוראות לי. כשאני אשן, אני אחבק את שתיהן.
לילה טוב |
