דני מצא את עצמו יושב יום אחד על הספה בביתו.
"אתה כבר בן 24", הוא אמר לעצמו: "ושומדבר לא קרה כאן עדיין.
לא חיית. לא הרגשת. 24 שנים בלי רגש אנושי עמוק אחד. יש אנשים
שעוברים מסלול חיים שלמים ככה, ובעצם - מסלול חיים בלי לחיות
באמת. ככה אתה רוצה לגמור?".
הוא שמע את הקולות בראשו. הוא ידע שהוא צודק. הוא ידע שהוא
חייב לצאת להרפתקה...
כמה ימים אחרי זה, כשהוא יצא עם הכרטיס ממשרד הנסיעות, חיוך
גדול נסוך על שפתיו. נכון, לנסוע לחופשה של חודש זה לא בדיוק
הדבר שעליו אנשים יגידו "הוא ידע איך לחיות" - אבל זה צעד נכון
בכיוון שבירת השגרה.
הזמן עבר כמו טיל. זה מדהים, אנשים חושבים שלזמן יש נטייה
לעבור דווקא כשאתה עסוק, אבל הם לא מבינים כמה הזמן רץ כשאתה
עומד במקום ולא עושה כלום. שלושת השבועות עברו והוא מצא את
עצמו על מטוס, בפעם השנייה בחייו. ומה לעשות - הוא לא מחזיק
מהחופשה המשפחתית בקפריסין, שם הוא תפס את דודתו המזדקנת
מזדיינת עם אחד מעובדי הניקיון של המלון בתור ראיית עולם.
"תודה לאל", הוא אמר לעצמו בלב. "תודה לאל על זה שאני מרגיש
בנוח עם עצמי... גם אם שום דבר ואף אחד לא יעניין אותי כאן -
לפחות אני נהנה עם עצמי." וטוב שכך - הבחור היה הגורם שעשוע
היחידי של עצמו ב-24 השנים האחרונות. טוב נו, חוץ מאולי
אתנחתות קומיות שבאו והלכו כל תקופה מסוימת. לרוב היה מדובר
בבחורות שבאו ללילה אחד, לפעמים אפילו בחורים שהוא אסף באיזה
פאב - הכל כדי לבדוק מה בדיוק עושה לו את זה. הבעיה הייתה
שכלום לא ממש עשה לו את זה - התחושה הכי חזקה שהוא הגיע אליה
הייתה התפרצות צחוק בלתי נשלטת כשהוא גרם למישהי להחנק כשהוא
גמר לה בפה, ועל כך הוא קיבל את העקב שלה לתוך הקרסול במכה
ישירה.
הטיסה עברה חלק, ומהר מאד הוא מצא את עצמו בסדום ועמורה שהוא
לא ידע שקיימים. בחורות מכל העולם פיזזו סביבו בתלבושת
מינימלית בלילה. ביום - אפילו התלבשות המינימלית לא הייתה, הוא
לפעמים חש סחרחורת מכל כך הרבה ציצים שקיפצצו סביבו.
אבל כל זה נראה לו סתמי. מין ביטוי פוסט מודרניסטי של הניסיון
להיראות ליברליות, בעוד שבאופן מוחשי - מדובר בחבורה של אנשים
עם אופק צר יותר מאיבר מין של בתולה בת 80, אנשים חסרי מעוף
מחשבתי ובעיקר - אנשים שהולכים עם הזרם.מה לעשות, דני אף פעם
לא הלך עם הזרם. אולי זה בגלל השם הסתמי הזה. דני... מי שקורא
לבן שלו דני גוזר אותו לחיים שלמים של "דני? רגע, איזה דני זה?
דני מהעבודה? מהצבא? אההה!!! דני חופף השיער! מה המצב דני?".
לפעמים דני היה אומר לעצמו שחבל שלא קראו לו ברקת או משהו
בסגנון. פשוט כדי שתמיד ידעו בדיוק במי מדובר...
כל לילה דני היה חוזר עם תאילנדית אחרת. הן לא שידרו שום דבר
בשם הפוסט מודרניזם - הן פשוט היו מוכנות לעשות הכל בשבילו.
והוא אהב את זה.
הוא אהב את ההתמסרות הטוטאלית שלהן. הוא אהב את הגוף החלק
שלהן, את איך שהוא מתמתח לכיוונים שונים. הוא אהב את הרצון
הבלתי נגמר שלהן לרצות אותו. וכל לילה הוא היה חוזר עם אחרת -
והן עשו הכל בשבילו.
הוא היה מגיע לחדר, והן היו מפשיטות אותו. עם מבט של תאווה
מוטרפת הן היו מפשיטות אותו וגורמות לו לגמור בדרכים שהוא לא
הכיר. כשהן היו יורדות לו הן היו עושות את זה בצורה שהוא לא
הכיר - לא כסוג של "אני אעשה את זה כדי שתעשה לי גם" - הן עשו
את זה כדי לענג אותו, והן ידעו איך לעשות את זה.
וכשהוא שכב איתן... רק מלחשוב על זה - חיוך עולה על שפתיו. הן
היו עושות הכל. הכל. גמישות בצורה לא הגיונית, בכל תנוחה שהוא
רוצה, בכל הכוח שהוא רק רצה...
הוא התחיל להתמכר לחיים האלה. חודש שלם של לצאת למסיבה ולחזור
עם בחורה אחרת, בחורה שהוא אפילו לא יודע את שמה לחדר שלו.
כשהוא היה מתעורר - הן כבר לא היו שם.
רק שכמו כל דבר שחוזר על עצמו - גם זה התחיל להיות קצת
מאוס...
"אז אתה הבחור הזה שאני רואה כל יום הולך עם תאילנדית אחרת,
אה?", הוא שמע את הקול מאחוריו, בעברית, בזמן שהוא שכב על
החוף."כן... ואת חושבת שאני רוצה לדבר איתך על זה בגלל ש...?"
הוא ענה לה; "קודם כל, אני יפעת, שלומי טוב, ותודה על הנימוס
האלמנטרי שלך. אני יכולה להבין עכשיו למה אתה מזדיין רק עם
תאילנדיות, נימוס בסיסי, או להיות בנאדם למען האמת, זה לא חלק
מהדרישות שלהן, לעומת זאת - בלהיות שמוק לא קטן אתה מוצלח, ללא
ספק". טוב, לזה הוא לא ציפה... "בתור אחת עם גישה די שלילית
כלפי אני כמעט שכחתי שאת זו שהתחילה לדבר איתי" הוא אמר לה עם
טון שניסה להישמע חסר עניין ככל האפשר אבל את האמת? היא עניינה
אותו. בגלל ביטחון העצמי שלה שלא בא בגלל המראה (אע"פ שהיא
הייתה אחת הבחורות היותר מיוחדות שהוא ראה) אלא בגלל האישיות.
אמנם ראו שהיא לא תופסת מעצמה יותר מדי, בל היא פשוט הייתה יפה
באופן טבעי. עם כמה שכביכול שום נתון בה לא היה מיוחד - כבחורה
היא משכה אותו באופן יוצא דופן.
"כן, אני התחלתי לדבר איתך", היא אמרה לו: "עניין אותי מה גורם
לך לעשות את מה שאתה עושה. אתה לא נראה גרוע, אבל משום מה כל
יום אתה מזיין תאילנדית אחרת, מה שכמעט אף ישראלי כאן לא עושה.
כולם מתלהבים מהשוודיות, מהגרמניות, ורק אתה הולך על המקומיות.
אתה עושה את זה כל יום, וזה לא נראה לי נובע מתוך חרמנות יתר.
מעניין אותי מה הסיבות שלך".
הוא התלבט. עכשיו לפתוח את כל זה? עכשיו להיכנס לכל הזיוני שכל
הפוסט מודרניים שלו? לפעמים אפילו את עצמו הוא עצבן עם כמה
שהוא חושב יותר מדי והוא ידע דבר אחד - מדובר באחד הדברים הכי
פחות מושכים - להתחיל לזיין את השכל לבחורה שבקושי מכירה אותך.
בכל זאת, הוא החליט לנסות באופן מבוקר לספר לה את האמת.
"תראי, זה פשוט לא מעניין אותי... בחורות שמנפנפות בליברליות
המזויפת שלהן, אבל בעצם הן נורא שמרניות, נורא הולכות על בטוח.
הן כולן בראש של 'לוק את מי, אני בחופשה ואני זוללת בולבולים
לארוחת ערב', אבל בעצם הן כל כך בתוך התבנית וההרגל שלהן...
באות לחופשה, משתכרות, אח"כ מצחקקות על מה שהן עשו כביכול כי
הן היו שיכורות - במקום להשתחרר באמת, לחיות את החיים על פי
הרצונות שלהן בלי אלכוהול או סמים ובלי הצורך להיות בחופשה".
"מעניין מאד", היא אמרה לו: "אני מבינה שאתה חי ככה את חייך?"
דני בלע את רוקו. "אמממ... אני מנסה, אבל... את יודעת, זה..."
היא חייכה, ואמרה לו "כן כן, שמענו עלייך... מיסטר יודע הכל
ויודע איך כל אחד צריך להתנהג רק שלעצמך עדיין לא ממש מצאת
מסלול מסודר או אפילו דרך לחיות את החיים בצורה שתרגיש שאתה
ממצה אותם. חמוד שלי, ההמלצה היחידה שלי אליך היא כזו - אל
תזיין את השכל יותר מדי בניסיון להרשים, ותנסה באמת לחיות. אני
לא יודעת בן כמה אתה אפילו אבל יש לי תחושה שבכל הזמן הזה לא
הרגשת שאתה מקיים את משמעות החיים שלך אפילו פעם אחת".
הוא הסתכל עליה בהלם. היא הצליחה לנתח אותו באופן כל כך מדויק
ואמיתי תוך היכרות כזו מינימלית, והוא פשוט לא ידע מה להגיד
לה.
בהמשך הטיול דני לא חרג ממנהגו. הוא המשיך לאסוף בחורות לחדרו,
אבל מדי פעם היה פוגש ביפעת, יושב ומדבר איתה. הוא רצה לנסות
לנשק אותה אבל פחד. פחד שזה יהרוס את השיחות המרתקות שלהם, פחד
שזה יהרוס את הסקרנות וההשתוקקות שלו כלפיה. אז הוא לא ניסה
בכלל.
אחרי שבועיים הוא חזר לארץ. הוא חזר לאותה שיגרה.
יפעת הביאה לו את הכתובת שלה, ואת הטלפון. אבל עברו כבר שלושה
שבועות - והוא עדיין לא התקשר. יום אחד הוא החליט להפתיע אותה.
אבל בעיקר הוא הפתיע את עצמו.
הוא נכנס לאוטו ונסע. לאחר זמן קצר הוא מצא את עצמו דופק בדלת
שלה. היא נפתחה.
דבר הבא שדני זוכר הוא נשיקה מסעירת חושים. כל מה שהוא לא
הרגיש אף פעם נכנס לתוך הנשיקה הזו. תאווה בלתי נשלטת, משיכה
פראית וחסרת מעצורים, טירוף חשים טוטאליים עם הנשיקה הזו. הזמן
הפסיק להיות פונקציה, הוא פשוט שקע בתוך יפעת.
הבגדים שלה נשרו, והם מצאו את עצמם על המיטה, מתעלסים
בטירוף.זה היה סקס אחר ממה שהוא הכיר. זה לא היה סקס כמו שהוא
זכר מהארץ - כזה שבעיקר בא על מנת להגיע לסיפוק. וזה גם לא היה
סקס כמו שהוא זכר מתאילנד - כזה שבו הוא המסופק והבחורה היא
המספקת. זה היה סקס בו כל פעולה הייתה בעלת משמעות. כל נגיעה
העבירה זרמים בגופו, כל נשיקה גרמה ללב שלו לדפוק עוד יותר
חזק, עד שהוא הרגיש שהוא מרחף באוויר.
הם לא נרדמו עד שהחלון בחוץ הראה שהבוקר הגיע - לילה שלם הם
המשיכו ללא מעצורים
לחקור אחד את הגוף של השנייה, למצוא דרכים חדשות לענג אחד את
השנייה.
וכך גם הייתה מערכת היחסים בינים. רצף בלתי נגמר של פגישות
שריתקו אותו יותר ויותר.
בניגוד לבחורות שיצא לו להכיר בעבר - הפעם היא לא נמאס עליו,
לא אחרי שבוע, לא אחרי חודש. היא כל הזמן משכה אותו עוד, הוא
כל הזמן גילה עליה דברים חדשים, גילה בה צדדים חדשים, והמשיך
להסתקרן ממנה כאילו הכיר אותה רק אתמול. לראשונה בחייו הוא
הרגיש שהוא חי, ולראשונה בחייו הוא הרגיש תחושה שלא ידע שקיימת
בספקטרום הרגשות - אושר. הם היו ביחד תשעה חודשים כשהיא הפתיעה
אותו ואמרה לו שהיא קנתה לשניהם כרטיס טיסה לתאילנד לכבוד יום
הולדתו ה-25. ההפתעה הייתה מושלמת כשהוא גילה גם שיוני, חברו
הטוב, ייסע גם באותם תאריכים ויהיה יחד איתו ביום הולדתו.
הפעם העלייה למטוס הייתה שונה. ההתרגשות הייתה שם - אבל הפעם
הוא ידע שההתרגשות הזו היא לא מהלא נודע - אלא מהנודע. לבלות
חודש עם הבנאדם הראשון בחייו שגרם לו להרגיש אהבה, חודש שלם של
תענוגות, תחושה זו פשוט גרמה לו לעונג עילאי.
תאילנד נשארה קסומה כמו שזכר אותה. החופים המדהימים, הנופים
המשגעים, והאוכל הנהדר. יפעת החליטה, לקראת יום הולדתו, להפתיע
אותו.
הם נסעו לחוף מבודד באחד האיים. בלילה שלפני יום הולדתו הם היו
במסיבת חוף, וב-12 בלילה היא לקחה אותו לבקתה שלהם - שם הם
התעלסו באופן פראי וחושני, אפילו יותר מבעבר. הוא הרגיש שהוא
מגיע לשיאי חושים שהוא פשוט לא ידע שקיימים, ואמר לה, בשש
בבוקר, כשהם סחוטים וחסרי כוח "יפעת, מבחינתי... מבחינתי החיים
האלה יכולים להסתיים עכשיו. אני לא חושב שאפשר להגיע רחוק
יותר". היא הסתכלה אליו וחייכה, אותו חיוך שהוא למד להעריץ,
ואמרה לו "חמוד שלי... רק התחלנו, אתה עוד לא יודע מה בדרך".
בלילה הם הלכו למסעדה לחגוג את יום הולדתו. ארוחה רומנטית לאור
נרות במסעדה הכי פנסית שאפשר היה למצוא בכל האי. מסביבם היו
עוד חבורות של אנשים במיטב בגדיהם,
והוא שם לב שמה שנראה לו משותף לכולם הוא אושר שנמצא על
פניהם.
הוא התחיל לדבר עם יפעת, התחיל להגיד לה שוב כמה הוא מאושר.
היא הסתכלה עליו, מעיניה השתקפו נופי המסעדה, החוף המהמם שעליו
הוא שוכן, הזכוכיות הענקיות
שמהוות חלון לנוף הזה, והוא חשב שהוא הולך לעשות את זה. הוא
הולך להציע לה נישואין. הוא המשיך להביט בעיניה, לראות את
השתקפות הנוף מבחוץ, כשפתאום בעיניה
עלה ניצוץ לא ברור.
ואחריו הגיעה הרעש...
מטח יריות בלתי נגמר ואחריו פיצוץ.
ואז שקט. שקט רע. שקט מעיק.
ולאחר כמה שניות של שקט, שנמשכו כשנים - הצעקות, ההתרוצצויות,
והפאניקה. הוא לא חשב שזה יתפוס אותו שם.
הוא בחן את עצמו וגילה שיחסית לאחרים - הוא בסדר. שריטות, פצע
בזרוע השמאלית וכאב עצום בקרסול שמאל, אבל בהתחשב בחלקי הגופות
שהוא ראה מסביבו - מצבו היה סימפטי.
הוא התחיל להתרוצץ, אף על פי הכאבים. הוא הרגיש שהוא חייב
למצוא את יפעת, לראות שהיא בסדר ולברוח איתה לחדר. הטיפול
הרפואי יכול לחכות למחר.
אבל לאן שלא הסתובב, לא הצליח לראות אותה. הוא ראה בזה סימן
חיובי - כנראה שהיא הצליחה לרוץ ולברוח לשירותים. אבל אז הוא
התכופף מתחת לשולחן.
והיא הייתה שם, יפה כל כך, כאילו לא נפגעה בכלל. פניה היו
חלקות לחלוטין משריטות ופגיעות אבל צווארה היה קרוע לחלוטין,
ודם זרם ממנו כמו מברז פתוח. הוא חשב
לעצמו שזה מאד מפתיע, כשאתה קורא סיפורים על אנשים במצבו, הם
נאחזים בתקווה באופן כמעט נואש, הם מאמינים שהם יכולים להציל
את אהבתם. אבל הוא ידע באותו רגע שזה נגמר.
יוני בא לבקר אותו יום אחרי זה, העיגולים סביב עיניו ברורים,
הוא לא ישן בלילה. הוא בהתחלה פשוט ישב לידו, ולא אמר מילה. הם
חברים כל כך הרבה זמן, שהם יודעים מתי אין טעם אפילו לדבר.
נציגים מהמשטרה נכנסו, והכניסו את הדברים של יפעת לחדר של דני,
למקרה שהוא רצה לקחת כמה מהחפצים לפני ששולחים אותם להוריה.
"אתה יודע", הוא פתח את פיו ואמר ליוני בקושי רב, "חשבתי עד
לפני שנה שהחיים זה סוג של זרימה רגועה מההתחלה עד הסוף. משהו
חסר ריגושים, חסר אהבה, ובעצם - חסר חיים. אבל טעיתי..." הוא
נעצר לרגע, השתנק. הדמעות התחילו לזלוג על הלחיים של יוני.
"חייתי. היא גרמה לי לחיות. אני מסתכל סביבי ורואה עולם שלם
שמבזבז תקופת חיים שלמה בלי לחיות באמת אפילו לרגע אחד,
ואני..." הוא כבר לא הצליח לחנוק את הדמעות. "אני חייתי. יפעת
גרמה לי לראות מה זה באמת חיים. מה זה להרגיש. לחוות אהבה,
לחוות תשוקה, לחוות דברים שלא ידעתי שהם קיימים בצורה ובכמויות
כאלה. אני בר מזל" הוא אמר כשהדמעות הציפו את עיניו וקולו
נשבר. "אני בר מזל כי לרגע אחד, קטן... חייתי".