הסתכלתי אליו בעייני האיילה הגדולות שלו והייתי כמהה לומר את
אשר בליבי, "אני אוהבת אותך" לחשתי לעצמי, רציתי שהוא יישמע,
למרות שידעתי שהוא לא. רציתי שהוא יבין שאני רוצה אותו, והאהבה
זאת לא המילה המתאימה, אבל יש בי רגשות שדורשים יחס וקרבה
ומשהו מעבר. משהו שאין ביכולתו להראות. מדי פעם הוא היה זורק
משפט שגורם לי לחוש פרפרים בבטן, ואני מדקלמת אותו, ולא מפסיקב
עד שהוא מאבד משמעות, או עד שאני מבינה שזה סתם היה בצחוק, או
מלכתחילה לא חשוב.
הוא היה סגור - אהבתי ושנאתי את זה בו, נמשכתי אך נרתעתי בו
זמנית.זה סיקרן אותי ורציתי להכנס עמוק יותר, אך ניסיצי בחשש
ולא בבטחון שהמפתח מתאים.
הרגשתי כמו עץ זית שנחצה לחצי, ולא יודע באיזה צד לבחור, ופשוט
חי עם שני הצדדים במצב נתון. כל יום ויום אני מחליטה מאות
החלטות שמשנות לי את החיים, אז למה עליו אני מוציאה כל כך הרבה
אנרגיה?
אני רוצה שיהיה מרוחק אבל שיראה לי שהוא רוצה,
אני רוצה את המפתח.