אחת שדופה וערירית,
בגיל העמידה,
מעט בוטה והמונית,
דווקא אישה יפה.

לרוב יושבת במרפסת,
ביתה בלב העיר,
בקפה היא מנחשת,
מגלה את הטמיר.

לובשת מלמלה,
תחתה חזה רפוי,
מעט פרוע שיערה,
ומבטה הזוי.

אחת סובלת וטרודה,
שאוהבת לעשן,
כזאת תמצא נחמה פורתא,
גם במות השכן.

כעת זרוקה על הכורסא,
אוכלת אורז קר,
זנוחה, חולה ובודדה,
ליבה אפל ומר.

פתאום עוברים נגד עיניה,
כל חייה בשניות,
מסיקה מסקנותיה:
היא לא נהנתה לחיות...

אבל נזכרת מבואסת,

איך ישבה אז במרפסת...