אמילי זרוג / זמנים משונים |
תחושה של בדידות עוטפת את גופי
תריסים מוגפים ואני לבדי
אתה שהיתה שם ונתת מקלט
נעלמת פתאום וזה לא ממש נקלט
החשש מפרידה מאדים אותי מחדש
אך תעלומה שכזו מעלה בי חשש
העתיד הפך הווה
והקיץ חלף
על אותם מנגינות שחלפו עם הסתיו
על גב של עיט עף
כשחושבת על דברים כאן לבדי
עולים הפחדים ומציפים אותי
ואתה שחשת את גופי החם
פניתה אלי ואמרת: "פה נוצר אדם"
בלילה של תשוקה מוזרה מהולה בהמון מבוכה
הרגשת אותי ואני אותך
ההווה הפך עבר
והסתיו כבר כאן
אין לי פה דבר
ואין לי מכאן לאן
עם "אדם" בתוכי
דם מדמי
הסתובבתי ככה בחצי עולם
מחפשת אחר אותו נעלם
אבי ילדי כך נדמה
ואולי בעצם אתה מרמה
העתיד הפך הווה
והקיץ חלף
על אותם מנגינות שחלפו עם הסתיו
על גב של עיט עף
בזבזתי חיים שלמים של אדם
בגלל אותו אדם נסתר
האדם הפך לדם
גופי שלי גם הוא נגמר
ההווה הפך עבר
והסתיו כבר כאן
אין לי פה דבר
ואין לי מכאן לאן
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|