ישבתי בכיתה בהמולת האנשים, ושוב הרגשתי שאני נבלעת לעולם שלי,
מרחפת מעל העננים מרגישה אותם על ידי, חשה אותם מבפנים, את
החמימות שלהם חודרת לגופי. אך קול מוכר מחזיר אותי למציאות
הקרירה. המחנכת שאלה אותי אם אני פה, לרגע חשבתי מה לענות (לא
שוב נשאבתי לעולם הדימיוני שלי, שבו אף אחד לא מכיר אותי, או
מבין מה אני מרגישה, מקום שאני שייכת) חסכתי את הנאום ועניתי
שכן.
השיעור נגמר לקחתי מוזיקה והתיישבתי מתחת לעץ התאנה, שהתאנים
לא הדבר היחיד שהיה שם, וכן הייתי לבד. נרדמתי לעשר דקות
והתעוררתי כאשר מורה שאל לשלומי בזמן ש"חבריי לכיתה" צחקו, זה
לא הפריע לי, פשוט אף פעם לא הבנתי את הצירוף הזה "חבר לכיתה"
אם הם לא חבריי, ואף לא יהיו והצירוף הזה לא אמור להכריח
אותם.
אני זוכרת את התקופה שבה חשבתי שאני יכולה להשתנות, כאילו משהו
לא בסדר איתי, אני הייתי השונה, המוזרה - זה מה שאמרו לי כל
השנים, אבל הכל השתנה מאז התאונה.
נכון תמיד אומרים: "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, אבל
במקרה שלי זה נכון. מה שאני הולכת לספר הוא סיפור נדוש, אבל מה
לעשות דברים נדושים קורים בגלל שהם כה ברורים וקוראים כל כך
הרבה הם הפכו לנדושים. עליתי לרכב עם נהג שיכור, באחד מימי
ההילולות שלי, וכמובן שלא נרציתי להגיד משהו, הייתי מגניבה
ומשוגעת. כמובן שהייתי תאונה, לא קרה לי שום דבר רציני חוץ
מאיזה שבוע בבית חולים ועוד איזה חודש בבית, שאף אחד לא ביקר
אותי, מפתיע. מבחינתי זו הייתה נקודת מפנה, שהבנתי שעברתי את
הגבול החשש הגדול של האדם, זה לא מה שקרה, זה מה שעלול היה
יכול לקרות. והחשש הזה חלחל בי חודש שלם. מאז האירוע שניתי את
סגנון חיי יותר אני, אני והכתיבה שלי, זה מה שיש לי. אין לי
הרבה חברים אני לא רואה צורך האמת שיש לי אחת וגם היא לא כזאת
קרובה. אני החברה הכי טובה של עצמי, וזה די ויותר. האדם צריך
להיות אי לא לפתח תלות לשום דבר. אדם לאדם זאב, זה המוטו שלי.
אומרים שחיי הג'ונגל פרימטיביים, החזק שורד, אבל לא צריך
להתייחס לזה לחזק פיזית, אלא נפשית. אנשים חלשים נשברים ולא
עוברים מכשולים, ואני כן.
אנשים לא מבינים אותי איך אני כזאת אנטי, פריקית, אבל האמת שאם
מישהו לא מבין מישהו זה אני אותם. איך כל כך הרבה אנשים פועלים
על אותה נרמה מבלי לחשוב, רצים כמו עדר, קופצים כמו כל הכבשים
מעל הגדר, ואף לא חושב ללכת מסביב, ולי עוד קוראים מקרה אבוד.