הדמעות נופלות ונשברות כרסיסי זכוכית,
קול חנוק עולה מבעד הסדינים האדומים מהקטיפה.
המראה לא שמה לב שאת בכית,
האיפור דהוי כאילו מישהו לא רוצה שאת תהיי יפה...
ובחלון כבר אין מי שיקרא לך
ויבוא, ייתן לך יד,
ייקח אותך לשם, יחזיר אותך לעוד חלום
שלא היה לך, ינשק ואז ישכח,
את הבדידות שלך, הסבל הנפשי שבתמימות...
תבקשי עוד אהבה ואז למות.
הקנאה צורבת כלהבה המתפשטת בשדות,
את נכנעת לעצמך, ממשיכה להתאבל שאת אישה.
מחפשת רגע של אמת בסוף האגדות,
הנסיך ברח לנסיכה אחרת וטיפשה...
ובחלון כבר אין מי שיקרא לך
ויבוא, ייתן לך יד,
ייקח אותך לשם, חיים יפים בתוך חלום
שלא היה לך, ינשק ואז יברח,
עם הכאב שלך, הסבל הנפשי שבתמימות...
תבקשי עוד אהבה ואז למות. |
