אני יושב פה, ואני מרגיש ויברציות בכל הגוף. מין זרמים חשמליים
זעירים שמדגדגים לי כל עצב לאורך הגפיים, מתעכבים במרפקים
ובברכיים, ומגיעים לקלימקס דל בדגדוג קל ברגל ימין. כשאני מרים
את הראש, אני מיד חש סחרחורת, ולא מהגועל הסובב אותי במקום
הארור הזה. סחרחורת מהעולם, מהחיים סביבי, מהקיום שלי, ולא כל
כך עמוק בפנים.
אז מסתבר שקוראים לזה התקפי חרדה, וכמו המון דברים אחרים
בחיים, אתה לא ממש מודע לזה או מתייחס לזה עד שזה פוגע קרוב,
אצלך.
אבנים בכליות, למשל, הוא מושג מאוד מעורפל, כללי ומרוחק עד
שאתה פוגש אבן שכזו. יש לך אבנים בכליות? לחבר של דוד של מישהו
שהיה איתי בטירונות היה את זה פעם. תשתה הרבה מים, זה יעבור.
ואז זה מגיע אליך. מתעורר שטוף זיעה קרה באמצע הלילה. כאב חד,
לא מוכר מפלח את הבטן התחתונה. מעיר את האישה בפאניקה: "נראה
לי שמתפוצץ לי התוספתן". נסיעה מהירה לרמב"ם ברחובות רטובים,
חשוכים וריקים של חיפה בשלוש בבוקר, שלישי בלילה. לפני הכול,
בדיקת שתן, כי הרי ברור שכל צעיר שמגיע בלילה למיון עם כאבים
לא ברורים בבטן הוא נרקומן, וזאת שהביאה אותו היא הזונה
המסוממת שלו. טוב, אז הוכחתי שאני לא מסומם. לילה במיון עם
אינפוזיה, ארבעה ימים בבית, כאבי תופת, שינה רק בין התקפים,
סדרות של אמצע הלילה בטלוויזיה, קפיצות בכל הבית עם בקבוק מים
ביד, וזה עובר.
התקפי חרדה? מה זה בכלל? זה לא הדבר שסלבריטאים מדברים עליו
כשמראיינים אותם מהבית החדש שלהם בכפר ורדים או מצפה הערבה או
קיבוץ סוף העולם ימינה?
"עזבתי את החיים בתל אביב בגלל התקפי חרדה..."
אז לא הבנתי, חוץ ממחלה של יאפים תל אביבים שבטוחים ש"סקס
והעיר הגדולה" מייצגת באופן נכון את החיים בתור רווקה בגיל 35
(וכל מי שפעם הושיבו לידו בשולחן באירוע משפחתי רווקה "מאושרת"
בת 35 שבאה לבד ולא היה עם מי להושיב אותה יודע שלהיות לבד
בגיל הזה זה הרבה פחות סקסי וחמוד ממה שסמנת'ה וקרי מספרות
לנו), מה זה התקפי חרדה?
זה מה שאתה מרגיש לפני שאתה עולה על רכבת הרים מפחידה במיוחד?
או אולי זו החרדה שאתה חש לפני רופא שיניים?
התקף חרדה הוא לא כמו רופא שינים. הוא כמו שלושה.
האחד, המשתק הפיזי, זורק אותך לכיסא ומצמיד אותך, משתק אותך
לחלוטין. עכשיו אתה לא זז, כי לזוז הרבה יותר מפחיד מלשבת פה,
תאמין לי.
השני, המשתק ההיסטרי, עושה רעש. הוא צווח לך באוזן, עושה
פרצופים ומאיים. הוא זורק עליך ערימות מידע באופן אקראי
לכאורה, ואתה צריך לזכור, לרשום, להתמודד, להבין, לא לעצור
לרגע, כי כשאתה עוצר, מגיע השלישי, הגרוע מכולם, המשתק
המילולי.
העתיד שלך.
הוא זה שישב לידך, יחזיק לך את היד ויחייך בנועם. מדי פעם ילחש
לך דבר מה באוזן, דבר נוראי ומצמרר, ואתה כל כך מפחד, שהמשתק
הפיזי כבר לא צריך להפעיל כל כך הרבה כוח. אתה ממילא מפוחד מדי
לזוז. אתה במצב כל כך עמוק של אימה, שכל מה שאתה רוצה זה שייצא
לך כבר מהאוזן ותשוב לשמוע את הצווחות של המשתק ההיסטרי. אבל
מה שאתה הכי רוצה בעולם באותו רגע זה כפתור "off". שתוכל פשוט
ללחוץ עליו ולהפסיק את הכל.
המשתק המילולי לא ירפה. בדיבור רך, מהפנט, ישר לתוך אוזן שמאל
שלך, יגיד לך שחבל סתם לסבול, למה אתה צריך את זה? יש אופציה
כל כך קלה, כל כך ברורה. פשוט תגיד מילה אחת פשוטה, פשוט תגיד
"מספיק", והכל יגמר.
ההיסטרי אז יפסיק לצווח, הפיזי יעזוב אותך, והם פשוט ייעלמו.
תוכל פשוט לעזוב את הכול, לקום וללכת. אבל, ימשיך בנועם משתק,
אז נשאר רק שנינו. אני אשאר איתך כי בזמן שהם הווה שלך, אני
העתיד שלך, ואחרי שתקום ותלך, אני אלך איתך, ותצטרך להתמודד
איתי, ואל תדאג, יהיה הרבה יותר כיף מעכשיו, כי אני כל הזמן
אזכיר לך שקמת ועזבת. אני אזכיר לך מי אתה.
אתה אפס, כשלון. הרסת לעצמך את החיים. תראה את כולם מסביב,
תראה איך כולם הצליחו ואתה נכשלת, כי אתה כזה אפס, כי אתה לא
יודע להתמודד, מפחד, כי אתה קם ובורח כשנהיה קשה מדי. כן, אל
תדאג, תמיד אהיה איתך להזכיר לך שאתה כשלון כי קמת וברחת.
אז אתה לא נכנע, אתה לא אומר "מספיק". אתה יושב שם, בקיפאון של
אימה, מסתכל על החלון ותוהה אם סובלים בקפיצה מקומה שלישית.
ופתאום, ישנה רגיעה. פתאום זה עובר. הפיזי יוצא להפסקה, ודבריו
של ההיסטרי פתאום לא נשמעים כל כך היסטריים. פתאום אתה מסוגל
לעקוב, להקשיב, להבין, וכל נשמע מסודר והגיוני. אז אתה עונה,
והוא נשמע מופתע, פגוע. לא ציפה שתחזיר לו. המילולי לא מדבר
עכשיו. הוא יושב בצד, מתבונן, מחייך לעצמו. ואז יקום, כבדרך
אגב, יעבוד לידך, יניח יד ידידותית על הכתף שלך ויגיד כל
הכבוד, יפה שעמדת בזה, הגרוע מכל מאחורייך, הרי אתה מבין את
זה, יודע שלא יכול להיות יותר גרוע, אז באמת לא יהיה יותר
גרוע... אולי.
פתאום הוא בצד שלך, חבר שלך, הבן זונה.
אתה יודע, יאמר בערמומיות, כדאי לטובתך שתיקח את עצמך בידיים,
כי אם תיתן לפחד לחזור, אז יגיע ההוא, הפיזי, ופתאום שוב לא
תבין את ההיסטרי, ואז אצטרך אני לספר לך מה העתיד צופה לך.
אבל אל תדאג, ימשיך בנועם מצמרר, אין שום סיבה בעולם שזה
יחזור. הרי חרדה היא עניין המושתת על חוסר רציונאל, ואתה,
יחייך חיוך רחב, אתה טיפוס רציונאלי, מבין עניין, יודע איך
העולם עובד, אז למה לך לדאוג ולהיכנע לעניין לא רציונאלי? למה
שתשמע נפילה של עץ לא רציונאלי אחד ביער של רציונאל?
רציונאל, אם אומרים את המילה מספיק פעמים, מבינים למה היא
מיתוס.
אני רציונאלי?
כנראה.
אז למה... אולי...
אתה חושב על זה, וזה הגיוני. אתה אדם רציונאלי, העולם סובב
סביבך כמו תמיד, אז למה עניינים לא רציונאליים מכניסים אותך
לחרדה?
אין שום סיבה.
ניצחתי
אז אתה מברך את עצמך שיצאת מזה, וכדרך אגב, אתה שומע רעש חלוש
הולך וגובר. אתה מנסה להתעלם, עבודות בכביש בחוץ אולי, אבל זה
מתגבר, ופתאום זה מסביבך, ואתה יודע מי זה, אבל מפחד להסתכל.
זה ההוא, ההיסטרי. שוב אתה לא מבין אותו. אתה מקשיב, מטיף
רציונאליות לעצמך, אבל המילים מתערפלות והופכות למלמולים חסרי
משמעות. אתה מנסה לקום, למחות, אך כמובן מגלה שהפיזי עושה
עבודתו נאמנה ושוב משתק אותך לכסא.
ושוב, הבחירה. תעבור את זה, או תקום ותברח.
