שוב אני מתעוררת מסיוט, שזכרונות הילדות מכים בראשי, ולא
נותנים לי מנוח. העבר לא מניח לי לנפשי, רודף אחריי בכל דרך
שהוא יכול, מכאיב, מזכיר לי, ולאט ולאט הורס אותי. אם מישהו
היה אומר לי, שכך זה יהיה, הייתי מתנהגת אחרת, אבל איך ילד
יכול לדעת, איך ילד אמור להבין, שמה שהוא עושה עכשיו ישפיע
עליו לנצח.
הייתי ילדה שזה קרה, ילדה קטנה חסרת ניסיון והבנה, לא הנתי מה
אני עושה, והאמת גם לא עכשיו. אני זוכרת את היום שזה קרה, את
היום שהפניתי את גבי לכל החינוך שלי ליושר, לאמון ואהבה. כל
פעם שאני מנסה להזכר, אני מחסירה פרטים מוסיפה פרטים. הכל רק
בשביל לא להתמודד עם המציאות, שלא ניתן להאשים כבר איש - חוץ
ממני. |
