שאלתי אותו מה הוא חושב, הוא הסתובב ושתק. הרגשתי כמו נקבה
מצויה, שחשה רצון עז אחרי סקס טוב לשאול את הגבר מה הוא חושב.
הגעלתי את עצמי, חשבתי שהמהלך הבא שלי יהיה להתכרבל איתו, או
לפחות רצון. לא הבנתי למה, למה פתאום רגשות רצים לי בראש ולא
נותנים לי מנוח. זה לא הפעם הראשונה שאני פוגשת גבר ונכנסת
איתו למיטה, האמת שאני כבר לא יכולה לספור כמה פעמים זה קרה,
ויקרה. הגבר הזה גם לא היה שונה מהגברים האחרים שאני פוגשת,
ואני כבר הסכמתי עם השיטה המיוחדת שלי ועל מעשיי. אף פעם לא
הרגשתי רע, לא ראיתי סיבה, הסכמתי עם השיטה - פוגשים גבר,
נכנסים איתו למיטה, ובבוקר הוא עוזב מוקדם כי יש לו פגישה
חשובה. כמה מגוחך נשים לפחות מחליפות את התירוצים הגרועים, אבל
הגברים נשארים עם אותו אחד וכל אחד שולח את המבט לראות אם אני
מאמינה, זה מצחיק אותי כל פעם מחדש, אף פעם לא נמאס. הכסף היה
טוב הייתי בחברה הגבוהה. ידעתי מה הפכתי להיות - זונה, וזה לא
הפריע לי ידעתי שאני נהנית, וגם הם, מה רע? אני חייבת להודות
לא תהיתי אף פעם אם הם נשואים או אם חברות.
שוב פניתי אליו בשאלה שאני אף פעם, בתכלית האיסור לא שואלת:
"האם נפגש שוב" התחתי בו, ולא האמנתי שאמרתי זאת, אני אפילו לא
רוצה, הוא לא היה כזה טוב. הוא הסתובב, הביט בי בעיניו הגדולות
החוששות מעט ואמר את הדבר שהחזיר אותי למציאות הקרה, אפילו הוא
לא נתן לרחף שנייה בחלום של החלום. "חשבתי שאת לא עובדת
ככה..." באותו הרגע הבנתי, חיי התבהרו כשמש היוצאת מן הענן
ביום גשום. אני זונה! באמת זונה... כשאני חשבתי את זה היה
בסדר, אבל כשהוא חשב כך? התחסדתי ושוב פניתי אליו "עובדת ככה"
שאלתי בתמימות כמו ילדה ששומעת בפעם הראשונה איך ילדים באים
לעולם, הרגשתי ששאלתי אותו לא עם החסידה? אתה בטוח? בדקת? הוא
לא ענה רק התחיל להתלבש, אמר שהייתי מעולה... מפתיע כאילו את
זה אני לא יודעת, וכמובן בל נשכח את הפגישה שהוא ממהר אליה.
הוא הלך נשארתי על המיטה בדירה שלי על מצעי הכותנה, מנסה
להתחמם ללא הצלחה. פעם ראשונה בחיי שהרגשתי זולה, התחושה הייתה
כה לא מוכרת שזה הפחיד. קמתי הסתכלתי במראה ונגעלתי, ולצידה
ראיתי את 400 שקל שהוא השאיר ולצד פתק "היה כיף" המילים הדהדו
בראשי כמו פעמון, ולא נתנו לי מנוח. מחיתי לעצמי, ואמרתי לעצמי
איך זה ייתכן שזה מה שהפכתי להיות זונה מחורבנת שמקבלת כסף
למין?  חשבתי שאני משנה את חיי, ומפסיקה עם החרא הזה, אבל
בנקודה הזאת הכול הדרדר.
סיימתי תיכון אפילו למדתי שנה מנהל וכלכלה, ואיך שהוא הידרדרתי
לזנות, נו טוב לפחות זה לא סיפור נדוש. אני שונאת סיפורים
נדושים. המשכתי להגיד לעצמי זה רק סקס, אבל השכנוע העצמי כבר
לא שכנע.התלבשתי ויצאתי, לא ידעתי מה אני אעשה, אבל ידעתי מה
אני לא. עברתי את שינקין, אלנבי אולי לקנות משהו שישפר את מצב
רוחי, ועברתי במסעדה וראיתי את השלט דרושה עובדת. דיברתי עם
המנהל וקיבלתי את המשרה. בהתחלה זה היה בסדר, נהניתי להיות
מהעמך, העם הפשוט שעובד, מרוויח ביושר ומוציא את זה. אמרתי
לעצמי שהשארתי את הפרק הזה מאחורי, והתחלתי לחשוב איך כל זה
התחיל, במסעדות מפוארות, מסיבות ואז לישון בחדר מלון או בדירה
שלי. היו לילות שהרווחתי אלף אפילו אלפיים לילה, ועכשיו אני
עובדת במשכורות של שכר מינימום שבקושי שכר דירה מכסה. ישבתי
בבית, בדקתי את החשבונות, והבנתי שאני כבר לא יכולה להרשות
לעצמי דירה בעשרת אלפים שקל בצפון. אני כבר לא צפונית שקונה כל
דבר שהיא רוצה, אני בחורה בת 25 בלי גרוש על התחת, ועובדת
כמלצרית במסעדה שהלקוחות לא שמעו על המושג טיפ שלא נדבר על
המילה תשר. התעודדתי בעזרת האמרה - אני עושה את מה שנכון,
חבריי לא ידעו מה אני עושה וחשבו שאני סתם בעלת מזל, אבל
כשעברתי לדרום הם החלו לחשוד. תמיד התחמקתי או העברתי נושא,
במחשבה אחורה חבל שלא אמרתי להם אולי הם היו מוציאים מהתהום
שעמדתי להיכנס אליה.
סמים אף פעם לא היו הקטע שלי, אני עישנתי רק סיגריה, וזה היה
אחרי סקס, כלומר עישנתי הרבה סיגריות. אבל בדרום יש הרבה סמים,
ואנשים נואשים, אנשים נואשים מהחיים, מעצמם. אנשים שחושבים
שהתקווה בתיבת פנדורה לעולם לא הייתה, שהיא רק מיתוס. אני
והסמים הפנו להיות חברים, תחילה היינו מכרים, ידידים, ולאט לאט
הם הפכו לחבריי הטובים ביותר. תמיד אומרים שלעשן זה לברוח
מהמציאות, אני לא מסכימה עם האמרה הזאת. עם הגראס הייתי
במציאות, המציאות בהתגלמותה, וזה מה שהחזיק אותי, החרא הזה
שאנו רואים כל יום עבודה, משפחה, חברים זה לא מציאותי, זאת
הבריחה שלנו מעצמנו לנסות למלא את החיים הריקניים שלנו בדבר
שלכאורה הוא מוחשי. מכאן ההידרדרות הייתה ברורה. לא עבר חודש
שכבר שכבתי בשביל סמים, האירוניה שעזבתי את הזנות כי הרגשתי
זולה, ובדרך הלא נכונה, אך מתי שהפסקתי שכבתי בשביל שמים -
מצחיק לא? החברים והמשפחה לא היו מבחינתי, סתם זיכרון עמום ללא
רגשות, אך תמיד ניחמתי את עצמי בעובדה שלא באמת אכפת להם והם
רק שואלים כדי לצאת מידי חובה. אני זוכרת רק שהתעוררתי בבית
החולים, שרופאים מסביבי מנסים לבדוק אם אני חיה, ולצערי הייתי.
לא כל כך הבנתי מה קרה, וזו לא הייתה מנת יתר או משהו, כי דבר
אחד שידעתי זה לעשן. או ששתיתי שמפו או קפצתי מהגג, לפי הכאב
והחבורות קפצתי. כששאלו אותי על זה תמיד השתמשתי בחוש הומור
ואמרתי "נו תמיד רציתי לעוף", ואף פעם זה לא הצחיק. כולם
התאכזבו ממני והרגשתי את הכאב, זה נכנס באוזן אחת ויצא באוזן
שנייה. ידעתי שגורלי כתוב, והתהום פשוט לא נגמרת. כולם חשבו
שבבית החולים היה סוף התהום, שמשם אין לאן לרדת אוו כמה שהם
טעו... ניתן לומר שזו הייתה חצי הדרך. הדילר שלי כבר לא הסכים
לסקס, וגם לא האחרים, כנראה איבדתי את הכישרון שלי, אחד מן
המעטים. הייתי אובדת עצות לאן ללכת? המשפחה והחברים נידו אותי
וכסף אין לי. הלכתי לאכסניה והצעתי את כישוריי כמנקה ואת שכרי
אני אלון שם. הם הסכימו ואני חשבתי שאני מתחילה לטפס במעלה
ההר. הפסקתי עם הסמים, והמציאות הקודרת השתלטה עליי. חזרתי
לקשר עם כולם בטענה שאני נקייה, כולם חזרו אבל אני לא, לא
הייתי באמת שם. המסכה של המאושרת הייתי אחת מן הרבות שלי.
באותו הלילה זה קרה, התחלתי לכתוב ולבסוף כתבתי מכתב שסיים את
חיי. רציתי סתם לכתוב לשחרר דברים, וזה הגיע למכתב התאבדות
שבסופו באמת שתיתי את השמפו. עכשיו שחושבים על זה כמה מצחיק אם
הייתי נשארת סתם זונה?