אני עדיין רואה אותה כמו שהייתה לפניי זמן קצר. שערה הבוהק
מתבדר ברוח וענייה נוצצות בחדוות חיים. אני עדיין מרגיש את
חלקת שערה ואת ידה הרכה אוחזת בידי ומחזירה אותה להגה בעודה
אומרת ושחוק בשפתיה: "תסתכל על הדרך אידיוט, עוד תהרוג את
שנינו."
זה לא היה מזמן, אולי כמה דקות... אולי קצת יותר. זה היה ממש
לפני הפניה שפספסתי, לפניי חריקת הבלמים המצמררת... ממש לפני
שאיבדתי את ההכרה ולפני שהתעוררתי לעולם שונה לגמרי, עולם צר
ולוחץ. עולם מכאיב בטירוף, עולם שבו המרווח בין משענת הכיסא
להגה קטן יותר מבית החזה שלי. עולם שבו כל נשימה מחורחרת עולה
בכאב... הרבה כאב. כאב שמאיים להחזיר אותי אל התהום השחורה
ממנה יצאתי ממש עכשיו, התהום אליה איני רוצה לחזור. אני רוצה
לחיות!
אבל הכאב הוא טוב, הוא ממסך את עיניי מלראות את מה שנמצא בכיסא
לידי. מונע ממני לראות את האניצים המאודמים וחסרי התנועה
שמעלים דמעות לעיניי. את הפה הפעור המלא בשברי מה שפעם היו
שיניים צחורות ומושלמות, מונע ממני לראות את הראש המעוות הנפול
בצורה שאינה משאירה מקום לספק. לא! יש מקום לספק!
"חיה" אני לוחש "חיה, את בסדר?" אני שואל שנית כאילו יש עוד
סיכוי שמהצורה המחוצה לצידי ישמע לפתע משהו כמו: "כן, הכול
בסדר"
"חיה אם את שומעת אותי..." אני לוחש בקול שדועך לאפר.
"לא! אתה לא יכול להיות בטוח! עדיין ניתן להציל אותה!" זועק בי
קול פנימי.
עזרה, חייב להזעיק עזרה ומהר.
מרים את יד שמאל שהיה לה יותר מזל מחברתה המחוצה כנגד חזי
ומנסה לפתוח את הדלת. יותר מזל מלחברתה? התנועה הקלה ביותר
מריצה בי ברקים של כאב שמשתקים כל מחשבה הגיונית... כמו המחשבה
שאפילו במצבי הטוב ביותר אין לי סיכוי לפתוח את הדלת המעוכה
אפילו עם מוט ברזל... אפילו מבחוץ. האצבעות המגששות אוחזות
בידית ומושכות. הידית נמשכת בקלות ובשחור המתרוצץ במוחי מופיעה
קרן קטנה של אור. דחיפה קלה לדלת והיא נפתחת... או לא. דחיפה
חזקה יותר לדלת ומשיכה חזקה יותר בידית משאירה אותי משותק מכאב
ועם הידית ביד.
לאאאאא! ייאוש שוטף אותי ומטביע את המחשבה שהבזיקה לרגע כי
גם אם הייתי פותח את הדלת עדיין הייתי לכוד ברכב בלי יכולת
תנועה. הייאוש מתחלף בזעם ובעד מסך אדום בוהק אני חש בידי
שהולמת נואשות בדלת. צולל לתהום חשוכה בהרגשת הקלה כשתזוזה
פתאומית מחזירה אותי לחושי הדואבים בחדות. הדלת זזה! היא
נפתחה מעט!
תחושת אופוריה שוטפת אותי, אני אצליח, אצא ואזעיק עזרה. הכול
יהיה בסדר! בדמיוני הזיתי ביקורים בבית החולים, כול המשפחה
הגיעה, מעודדת ומאחלת החלמה. יחד אנחנו מבקרים את חיה, אני
מחבק אותה ויודע שהכול יהיה בסדר.
תזוזה נוספת עוקרת אותי בפראות מהחלום לתוכו שקעתי. אני מביט
מהחלון לראשונה מאז התעוררתי ומגלה כי הרכב ניצב על מדרון תלול
והוא התדרדר מעט. הבטתי דרך החלון הקדמי שכבר לא היה קיים וכול
שלטי "זהירות שוליים צרים" ו"זהירות תהום בצד הדרך" שוטפים את
הכרתי בעודי מביט רחוק, רחוק מאוד ועמוק מאוד. Shit, SHit,
SHIT.
אינסטינקט הישרדותי לוחץ את רגלי חזק על הבלם, גל חרדה מציף
אותי כשאיני מצליח ללחוץ את הבלם אפילו מילימטר. אלוהים יודע
מה עוצר את המכונית מלהמשיך ולציית לכוח הכובד ואני מתפלל
לאותו גורם מסתורי שלא יחדל מעבודתו הברוכה.
הבנה פתאומית מקילה על גל החרדה, זה אני! אני לוחץ על הבלם.
בזמן שאיבדתי את השליטה ברכב ניסיתי לעצור בכל כוחי וכעת הרגל
לכודה בעודה לוחצת על הבלם. לפחות לא אצטרך לפחד משחרור הברקס
אם אאבד את הכרתי.
פחד הגבהים ממנו סבלתי תמיד, הכאב ותחושת חוסר האונים חוברים
לסחרחורת שגוברת וגוברת עד שכל העולם סביבי הופך לטשטוש אחד
גדול... ומחשיך.

הדרך נמתחת מולי למרחק ונוסקת מעלה בין עננים בוהקים. הרוח
משחקת בשערי והחיוך על שפתי נשקף דרך החיוך שעל פני חיה. אנו
נוסעים ככה כבר שעות ומקווים שהדרך לא תסתיים לעולם.
יד חמימה מונחת על ירכי ומגששת את דרכה לאיטה מעלה, אין סיבה
למהר. אני מפעיל את הרדיו ושומע שיר לא מוכר "כדי לוותר על
הכאב, שחרר, תרפה ועוף" בטח משהו בהשראת העידן החדש. מחליף
לתחנה אחרת ושוב שומע את אותו הלחן מתנגן, בטח איזה להיט
מקומי.
מקשיבים לאותו לחן מונוטוני משהו בעוד היד נוטשת את ירכי
ונאבקת קצרות ברוכסן מכנסי. מאבק שתוצאתו ברורה מראש, אני חושב
בחיוך. צדקתי, היד לא נתקלה בכל התנגדות משמעותית ועברה לגשש
במבושי. אההההה... הדבר היחיד שיכול לשפר את ההרגשה של אותו
הרגע היה למצוא שיר נורמאלי ברדיו. מעבר על ארבע תחנות נוספות
גילה כי אותו השיר מתנגן בכולן.
"שמת לב שהשיר המחורבן הזה הוא הדבר היחיד שאפשר לקלוט כאן?"
חיה מרימה אלי את מבטה "מחורבן? דווקא די נחמד. " ושרה "כדי
לוותר על הכאב, שחרר, תרפה ועוף"
"תעזבי לרגע את דעתך האישית על השיר, זה לא נראה לך מוזר שזה
השיר היחיד שקולטים פה?"
כיביתי את הרדיו בלחיצה עצבנית אולם המוזיקה רק התגברה בעוד
מכונית עמוסה בצעירים שכמו הגיעה משום מקום חולפת על פנינו.
אותו לחן בוקע ממנה ושירת הנוער מבפנים נשמעת כמנטרה: "כדי
לוותר על הכאב, שחרר, תרפה ועוף."
"נראה לי שהם קלטו, אתה כבר קלטת?"
"קלטתי מה?! לעזאזל, זה נשמע כמו איזו שטות של הניו-אייג'
שהלחינו לה לחן מטופש ואין מאחורי זה כלווו... אההה..." נאנחתי
בעוד חיה שולפת את הזין שלי ומתחילה למצוץ.
זה והמוזיקה הדועכת עם התרחקות הרכב משאירים את השקט המענג
מאחור ומצב רוחי משתפר.
המוזיקה שמתגברת לפתע גורמת לי להבין שהיא לא נעלמה לגמרי
למרות שהרכב והשירה הם רק נקודה קטנה על גבול האופק.
"מאיפה לעזאזל מגיעה המוזיקה עכשיו?"
"מממ...?"
"לא, זה בסדר, שום דבר" רק שלא תפסיק.
תנועה בזווית העין גורמת לי להרים את מבטי בחטף כדי לראות הודי
מרחף על ענן, שר ומנגן את אותו הלחן. הודי אמרתי? זה לא שאני
גזען אבל אני אקרא הודי לכל אדם רזה וקרח עטוף גלימה כתומה
שירחף על ענן בעודו יושב ישיבת לוטוס. במקרים נדירים אני עלול
לקרוא לו טיבטי.
"מה?" קראתי לעברו.
"כדי להשתחרר מהכאב, שחרר, תרפה ועוף" המשיך ההודי בשירתו בעוד
עננו מרחף מעל המכונית.
"מה אתה רוצה? מה?!"
המוזיקה פסקה באחת והענן איבד גובה עד שריחף ליד חלון הנהג.
ההודי נשען כבדרך אגב על חלוני, נעץ מבטו בעיני ואמר: "כדי
לוותר על הכאב, שחרר, תרפה ועוף"
"מה?... לא אל תתחיל עם זה שוב" קטעתי אותו בזמן שהחל שוב
למלמל את המשפט המוכר. "מה לשחרר? מה להרפות?"
"את זה אתה צריך לגלות."
ויתרתי על החידות שהתרוצצו בחלק העליון של גופי והתרכזתי בעונג
שהגיע מהחלק התחתון.
"חיה, תיזהרי עם השיניים, זה כואב."
"ארממרר..."
חיה נשמעה קצת מוזר אבל בדיוק אז ההודי התחיל שוב: "אמרתי לך,
כדי לוותר על הכאב, שחרר, תרפה ועוף."
"על איזה כאב אתה מדבר? נראה לך שכואב לי כשאני מקבל את המציצה
של החיים?" "אידיוט" מלמלתי לעצמי.
ההודי הושיט יד גרומה דרך החלון.
לעזאזל, הוא לא אוכל? ממש כמו שלד. בעודי מתבונן בהודי הוא
החל להשתנות, נעשה רזה יותר ויותר, עורו נמתח על עצמותיו והוא
דמה יותר למומיה מאשר לאדם חי. גלימתו החלה להתכהות עד ששינתה
את צבעה לשחור לחלוטין ועדיין נראה היה שהיא ממשיכה להיעשות
שחורה עוד יותר, כאילו יונקת את האור הסובב אותה בעודה מהווה
חור במציאות. עור פניו החל להתבקע כנגד עצמות הלחיים ונשר
לאיטו מותיר מאחוריו גולגולת חשופה ונקייה. ידו התקרבה אלי
יותר ויותר. מזועזע ניסיתי להתחמק, להאיץ, להאט, לסטות. ההודי
שמר על המרחק בינינו לפי רצונו. הודי? זה כבר לא התאים יותר
להגדרת ההודי שלי ואם הוא היה מחזיק את ה... ואז ראיתי את
החרמש מונח בנונשלנטיות בשולי הענן, אז זהו, מלאך המוות.
"איזה כאב אתה שואל? הכאב הזה. " אמר השלד וקירב את אצבעותיו
הגרומות לחזי. ברק הבזיק מקצות אצבעותיו ובחזי התפוצץ כדור של
כאב. עצרתי בחריקת בלמים מיבבת והוא ממשיך בשלו. "...והכאב
הזה" אמר וליטף ברוך את ראשי ששידר פעימות כאב אדירות בתגובה.

"אתה חושב שנהנית עד עכשיו? תתבונן למטה."
רק אז הבחנתי מבעד לכאב בתחושה המוזרה, זו כבר לא הייתה מציצה
אלה התעללות.
"חיה! מה את עושה!"
וחיה סובבה אלי את פניה וחייכה חיוך מלא שברי שיניים ודם.
בעודי צורח שמעתי את ההודי לשעבר ממלמל בעודו מתרחק: "אז אל
תשכח, כדי לוותר על הכאב, שחרר, תרפה ועוף"

התעוררתי צורח. או שאולי לא התעוררתי? עדיין כל גופי כואב,
עדיין ראשי פועם ואני מרגיש את חיה נשענת על רגלי מנסה לעשות
אלוהים יודע מה וכל זאת כשאני תלוי על בלימה מעל תהום.
"חיה תפסיקי, כואב לי."
"ארררר..."
"חיה תפסיקי"
צרחה.
כשהפניתי אליה את מבטי בשנית עדיין חייך אלי אותו פה מואדם
מאותו פרצוף מחוץ שנשען על רגלי.
צרחה.
הרגשתי את הקיא מטפס בגרון ועצרתי אותו במאמץ עילאי. רק זה חסר
לי, בנוסף לכל הצרות להיות גם מסריח ולהעביר את הזמן עם טעם
הקיא הנורא.
כנראה זו המציאות כי מזה אני לא מצליח להתעורר.
"ארחחרררממ."
אותו הגרגור מהחלום רק שברור שזו לא חיה, חיה כבר לא תשמיע
קולות. בהיזכרי בחלום חזרה אלי המנטרה המטורפת אבל לפני ששברי
מחשבותיי החלו להתעסק במשפט שהטריף את דעתי בחלום ראיתי את זה.
אף פעם לא הייתי קרוב לטבע ולא התעניינתי בו מספיק כדי לדעת מה
זה היה בדיוק אבל זה היה גדול, פרוותי וזה טורף את חיה.
צרחה.
והפעם לא היה דבר שיעצור את הקיא, הוא זרם וזרם ללא הפסקה.
נשטפתי כולי בחומר הירוק והדביק. מצטער חיה, חשבתי בעודי מכסה
גם אותה בעיסה.
"ארררררר" הפנה אלי היצור נהמה מלאת שיניים מואדמות כאומר: "אל
תדאג, עוד מעט תורך."
חשתי בפאניקה המתפשטת בי בעודי צורח: "עוף מפה! לך! קישטה!
פסס. אהההה!"
בסיפוק צפיתי ביצור בורח בזריזות. בעודו מתרחק הבטתי בזרועה
המכורסמת של חיה ונזכרתי בכל סדרות הטלוויזיה על זירות פשע בהן
תמיד היה נשמע קולו של שוטר חוקר מתוחכם באומרו כי הפציעה ארעה
לאחר המוות כי לא הייתה זרימת דם. הדבר הבא שעלה במחשבתי היה
שאני חייב להזיז את חיה כי אני לא אעמוד עוד הרבה זמן בחיוך
המזעזע שלה.
כבר התחלתי להתרגל לכאב שליווה אותי מספיק כדי לחוש בצמא
ונזכרתי שאני נמצא במדבר. צמרמורת עלתה בי כשנזכרתי במעט
שידעתי עליו, יובש, צמא, חום, קור, עקרבים, נחשים ואלוהים יודע
מה עוד.
ואני? שתייה יש המון, בקבוקי מים זרוקים בבגז' כמו זבל...
מבחינתי הם היו יכולים להיות על הירח אבל במושב האחורי הייתה
זרוקה שישיה. מעניין איפה היא עכשיו, עם המזל שלי היא בטח עפה
מהחלון. אפילו אם לא, היא הייתה צריכה להיות על הברכיים שלי
כדי שאוכל להגיע אליה ואפילו אז לא בטוח שהייתי יכול לפתוח
אותה. דמיינתי איך אני שותה אותה פחית אחר פחית עד שהטעם הנורא
נעלם מפי, ממשיך לשתות עד שהכאב מתעמעם, ההכרה אובדת עד שיבואו
להציל אותי ואני אתעורר בתוך אמבולנס צחור. המחשבה על הבירה רק
הצמיאה אותי עוד יותר.
המשפט "עד שיבואו להציל אותי" ניקר בי. אין לי ברירה, אני לכוד
פצוע וחסר ישע במכונית על שפת תהום עם גוויה. מה אני יכול
לעשות? מישהו יבוא ויעזור לי, בטח שיבוא... ואולי לא?
הערב יורד ואני תקוע פה מהבוקר. נכון שרוב הזמן הייתי מחוסר
הכרה אבל אם מישהו היה עובר הוא לא היה מתעלם מהרכב על שפת
התהום. שלא לחשוב על כך שבשעתיים שנסענו מאז הירידה מהכביש
הראשי לא ראינו סימן לאדם. מאוד יתכן שאף אחד לא יגיע בזמן.

תנועה מחוץ לחלון לכדה את תשומת ליבי והוציאה אותי לרגע ממעגל
מחשבות הייאוש והרחמים. במרחק מטרים ספורים ישב היצור שטרף את
חיה קודם.
"לך! עוף מפה! בררר!" צעקתי בעודי מנפנף בידי החופשייה בניסיון
להראות מאיים ככל האפשר. היצור לא נע והמשיך להתבונן בי במבטו
חסר הרחמים. הוא הסיט את מבטו הצידה לרגע קט בעוד יצור דומה לו
קרב והתיישב לצידו. כעת שניהם התבוננו בי במבט סבלני כזמן עצמו
בעוד השקיעה שחלפה עוטפת לאיטה את העולם סביב בעלטה אטומה.

רעש אבנים מידרדרות וצעדים מסב את תשומת ליבי למראה בה נראית
דמות מתקרבת באפילה.
"הצילו! אני כאן!"
הצעדים קרבים והדמות ממלאת באפלוליתה את כל המראה.
"עזור לי. עפנו מהכביש בבוקר ומאז אני תקוע כאן פצוע"
"כואב?" שאלה הדמות בקול מוכר.
"כן, מאוד."
"כדי לוותר על הכאב, שחרר, תרפה ועוף."
"לא שוב אתה, אני חולם, נכון?"
"אתה רוצה שאני אצבוט אותך?"
"לא ממש."
"למה?"
"כי כדי לוותר על הכאב אני צריך לשחרר ולהרפות"
"אני רואה שקלטת משהו, בסוף עוד תבין."
"מה להבין? שכדי לסיים את הכאב כל מה שאני צריך לעשות זה
להרפות את הלחץ על דוושת הבלם ולהתדרדר לתהום? לא תודה"
"אפשר להגיד שאתה בכיוון."
"ומה הכיוון המלא?"
"מצטער חבר, אני צריך לזוז ואתה... אליך הגיע אורח" ונגע
בשיפולי בטני.

התעוררתי בהלה. לא השגחתי שנרדמתי. באור הירח העולה ראיתי את
שני הטורפים יושבים באותו המקום בעיניים נוצצות.
"הצלחתי להפחיד אתכם, הא?" גיחכתי "שלא תעזו להתקרב."
הכאב בשיפולי הבטן הזכיר לי את החלום ואת הכרזת ההודי על
האורח. היה מתאים לי שיבוא כבר מישהו ויחלץ אותי. הכאב החד היה
חדש לי ולקח לי זמן מה להבין שעבר הרבה זמן מאז שהשתנתי.
לעזאזל, אני לא מתכוון להשתין על עצמי! עד לאיפה אתדרדר אם
אניח לעצמי להשתין במכנס. בדיוק שהגעתי להחלטה נחושה להתאפק
הרגשתי את הכאב בחלציי מתגבר וללא יכולת להתנגד הרגשתי את כל
המחסומים נופלים בדרך לשחרור הלחץ. הרגשתי את הכבוד העצמי דועך
וכבה, חשתי בשנים של חינוך לטיפול מסודר ביציאות נמחקות
מזיכרוני כלא היו ולבסוף גם שריר קטן הרפה מהתנגדותו והנוזל
החם החל זורם בין רגלי בשטף שאינו ניתן לעצירה, או לפחות כך
חשבתי. שבריר שנייה לאחר מכן נשמע קרקוש מוכר ממכנסי, קרקוש
שעצר את הזרם באחת. הרעש היה מזוהה בקלות על ידי כל צופה
מערבונים שמכבד את עצמו כקולו של נחש האפעה. בעוד הצמרמורת
מגששת את דרכה משורשי שערות ראשי עד לשערות הכי קטנות באצבעות
הרגליים, הרכנתי את ראשי והיה נראה לי כי בתוך מכנסיי נמצא גוש
לא מזוהה. הגוש אולי לא היה מזוהה אולם הזנב הארוך והשרירי
שהשתרבב מרוכסן המכנס הפתוח לא השאיר מקום לטעות, נחש, לא
גדול, לא קטן ורק אלוהים יודע אם הוא באמת ארסי או איך הוא
יגיב אם אמשיך להשתין.
הכאב גבר כעת לרמות שלא חשבתי שהן אפשריות בלי לפוצץ את הכליות
או חלק אחר בצנרת. השקעתי את כל כוח הרצון בהחזרת כול הנוזל
שכבר חשב שהינה הוא חופשי ומאושר לנקודת המוצא. חושק שיניים
בכאב המייסר אך חושש לוותר. אני רוצה לחיות! שבור מחוץ ולכוד
ככול שאהיה אני רוצה לנצל את הגרגרים בשעון החול של חיי עד
תום. לא אוותר ולא ארפה, לא את הלחץ מהבלם ולא משלפוחית השתן!
במוחי צץ קטע מאחד משיעורי הביולוגיה בו יחיאל המורה הרצה על
מערכת השתן ועל כך שאפילו כשאדם אינו שותה השתן ממשיך להתאסף
ולהתאסף. קיללתי את יחיאל בליבי ולו בגלל הידיעה שהוא מעולם לא
היה במצב כזה בו היה חסר יכולת לשתות ומרגיש בחלציו את נכונות
דבריו בלי יכולת להתפרק.
הזמן חלף לו לאיטו כשהדבר היחיד המציין את מעברו הוא הכאב שהלך
והתגבר לאיטו, מצמצם את כל העולם האפל שסביבי לכדור כאב לבן
ולוהט. ממתין לבוקר, לזמן שבו שוכן המחילות שבא להתארח יבין
שבחוץ הרבה יותר חם וגם הרבה יותר מעניין. כדי להסיח את דעתי
מהכאב התחלתי לדמיין את הירח נע במסלולו בעודי מאיץ בו ומחיש
את מהלכו עד שראיתי את נוגה השחר מתגבר לאיטו והופך את המדבר
שסביבי למקום זהוב וקסום. ראיתי את השמש העולה, הרגשתי אותה
מפוגגת את צינת הלילה בעודי קופץ לאגם שנקווה בקרבת מקום. המים
החמימים עטפו אותי והרגיעו את הכאב בחלציי בעודי שוקע לאיטי
בהם באנחת הקלה.

התעוררתי כנשוך נחש. הרגשת החמימות הלחה לא עזבה אותי, השתנתי
מתוך שינה!
הנחש! איפה הנחש?!
התבוננתי סביב, השמש כבר עלתה מעט והחום התגבר באופן מורגש. לא
הרגשתי יותר בגוש שהעיק, כנראה הוא זחל החוצה בלי שהרגשתי.
אחד הטורפים הכניס לפתע את ראשו דרך חלון הנוסע והחל לתלוש
רצועות בשר מחיה. כנראה שהם לא פחדו ממני אלה חשו בנוכחות הנחש
ברכב ושמרו מרחק.
"עוף מפה!" זעקתי והכיתי באפו של היצור בלי לחשוב על הסיכון
שבכניסה אל בין הטורף לארוחתו.
לשמחתי ולהפתעתי, במקום לתלוש את ידי ממקומה הוא בחר באופציית
הנסיגה תוך שהוא משמיע יבבות, דבר שהחזיר את החיוך לשפתי
הבקועות.
כיביתי את המגבים שהחלו לפעול כשפגעתי במתג ההפעלה תוך כדי
התנועה.
חוסר התוחלת שבתנועת המגבים על שברי הזכוכית הפזורים על
הדשבורד שמולי הזכיר לי את חוסר התוחלת במצבי. הפעלתי אותם שוב
רק כדי להרגיש שאיני היחיד כאן שלא מתפקד, מה הם כבר יכולים
לעשות? לנקות את אבק המדבר המתעופף?
זה הכה בי בעוצמה של משאית בפול ספיד. כן! לנקות אבק! לנקות
אבק עם מים!
בזהירות משכתי במתג ההפעלה כדי להשפריץ מעט מים על החלון שלא
היה קיים יותר וצפיתי בסיפוק בקשת המים הדקה שיד האלים כיוונה
הישר לתוך פי. הודיתי לאותם אלים על קמצנותי שמנעה ממני להוסיף
סבון למי השטיפה למרות תחנוניהם של עשרות מתדלקים בעודי מתענג
על כל טיפת מים נטולת כימיקלים. טרטורה של משאבת המים הייתה
כמוזיקה לאוזני. לאחר זמן מה הקשת החלה לקטון. עוד שנייה או
שתיים היא פרפרה בין קיום לחידלון... ונעלמה. ולי לא היה
איכפת, הייתי ברקיע השביעי, הייתי בפסגת העולם. מעולם לא העזתי
לדמיין שכל מה שצריך כדי להגיע לרמות אקסטאזה שכאלו היה להשתין
ולשתות קצת מים!
לא הפריעו לי הזבובונים שהחלו להתאסף מסביב לבשר החשוף של חיה,
ריח השתן החריף או ריח הבשר הנרקב שהחלו למלא את חלל הרכב עם
עליית החום. כמעט וקראתי לטורף שהסתובב עדיין בקרבת מקום לבוא
ולהתכבד.
כשגל האכסטזה שכך מעט הרגשתי ניחוח יותר והתבוננתי על סביבתי.
התהום הפעורה מולי כבר לא עוררה בי את אותו החשש כבתחילה
והבוקר העולה צבע את המדבר סביבי בקשת גוונים זהובים ואדומים.

והשקט, אחחח... השקט. דבר לא נע. לא חיה ולא עוף, אפילו הרוח
דממה.
כל הפחדים מיום האתמול כאילו נשטפו ממני עם הזריחה והותירו
אותי רגוע. כל גופי עדיין כאב אולם לאחר יממה במחיצת הכאב הוא
נדמה כמטרד ולא יותר דבר שחיזק את תקוותי ששום דבר חשוב לא
נפגע.
השמש העולה מזכירה לי את המשפט הבנאלי "היום הוא היום הראשון
של שארית חיי" והפעם אני מרגיש אותו מפעפע בעצמותיי. אני מביט
סביב כאילו אני מביט בעולם לראשונה בחיי, סופג את האווירה,
מרגיש שאכן יהיה המשך לחיי. המצב נסבל, אני אחזיק מעמד כמה
שצריך עד שיבואו המחלצים. זה בטח לא ייקח יותר מיום-יומיים,
זמן סביר להישרדות פה.
השמש ממשיכה בעלייתה ובאור המתגבר אני מבחין בכתמי ירק קטנים
סביבי, לא יותר מגבעולים שדופים ועלים זערוריים אך עדיין
ירוקים, כאילו קוראים תיגר על המדבר וכוחותיו.
אחים שלי, אני איתכם!
רוח קלה החלה לנשוב והצמחים הקטנים כמו מתמתחים איתה לאור השמש
הרך.
הרים מרוחקים מתממשים מאובך הבוקר בגוני אדום וצהוב והדבר
היחיד שניתן לעשות בנדון הוא להתבונן. ולהתבונן.
השקט תופח בי והופך מחוסר קול למשהו פיזי שממלא את כולי בשלווה
ומחדד את חושי עד שאני מרגיש מופצץ ביופי המקיף אותי. יופי
שהיה כאן הרבה לפניי וישאר הרבה אחרי שאחרון בניי האדם יגווע.
האינסוף מקבל כאן משמעות מוחשית, המרחב האינסופי שסביבי חובר
לזמן האינסופי וגורמים לי להרגיש זערורי וחסר משקל ובאותה העת
שלם ושליו עם מה שאני.
הטורף לא יכול היה לבחור זמן טוב יותר מבחינתו להופיע בחלון
ליד חווה ולהביט בי במבט מתחנן. ועדיין לא היה זה זמן מספיק
טוב מבחינתו. אחי, אני מבין אותך אבל אני מתכוון לצאת מפה
ולקחת איתי את חיה, מצטער. אני יכול להישבע שהטורף הנהן בהבנה
ללא מילים בעודו מתיישב ליד הרכב ומתבונן עימי.
ואז הזמן התחיל לעבור באמת. שניות ארוכות הפכו לדקות ללא קץ
שחברו להן לשעות בעוד הסימן היחיד למצעד הזמן היו הצללים ששינו
לאט את מיקומם. גם הם צמודים למקומם ללא יכולת להינתק, גם הם
הפגינו את אותה השלווה האיטית שחשתי בה כה טוב כאן.
עוד יום חלף, השמש מזמן החלה בצלילתה היומית והאירוע היחיד
שאפשר לספר עליו בין עלייתה לירידתה הוא הטורף שקם בצהריים
מרביצתו ונעלם רק כדי לשוב בערב עם חברי לאותו המקום בו ישבו
בלילה הקודם.
הוא נראה מאוכזב מעט, אולי ציפה למצוא אותי כבר מת ואולי זה רק
נדמה לי.
בשנית באותו היום צבעה השמש השוקעת את המדבר באותם צבעים
קסומים שהיו מותירים אותי קצר נשימה אילולא הייתי קצר נשימה
מזה יותר מיממה.
יבבה קצרה מפיו של הטורף שלי קורעת את תשומת ליבי מהנוף המהמם.
אוזניו זקופות בדריכות בעודו מביט לעבר הכביש. מספר שניות
עוברות ללא תזוזה כשלפתע הוא מתבונן לעברי, מייבב שוב את אותה
היבבה וחוזר לאותה ציפייה דרוכה לעבר שום דבר. בקושי, ממש על
סף השמע, אני מבחין בצליל חדש במדבר, מעין יבבה מרוחקת. היבבה
מתגברת לאיטה בהתמדה. עם התגברותה היא נשמעת יותר כטרטור מנוע
ולפתע ההכרה שוטפת אותי, מכונית מתקרבת! גל של רגשות שוטף
אותי, בקושי אני מזהה בינותם הקלה, חרדה, ציפייה, אושר ועוד כר
נרחב של רגשות שמעולם לא חשתי בם בעוצמה שכזו.
הטורפים נעמדים לפתע ומתחילים לנוע בחוסר סבלנות תוך מה שנשמע
כמו צחוק היסטרי כאילו חשו במה שחשקתי לעשות מכול ברגע זה.
בעוד המכונית קרבה והולכת אני מתעלם משנים של כפירה ומתפלל
בשקיקה לאל שהנהג ישגיח במכונית שלי, יעצור ויבדוק.
המכונית כבר ממש קרובה וכל שנייה אני עשוי להיכנס לשדה הראיה
של הנהג. אני מתפלל לשמוע את האטת המכונית, מצפה לראות את
נוסעיה ניגשים לבדוק את הרכב הזרוק, מה שלא ציפיתי לשמוע או
אולי בעצם חששתי לשמוע היה...

אפקט דופלר - שינוי בתדירות הגלים אותם פולט גוף כלשהו הנמצא
בתנועה. לדוגמא: גלי קול של צופר רכב מתקרב ואחר-כך מתרחק
נשמעים כצלילים שונים.

...את יבבת המכונית המתרחקת. הטורפים שלצידי החלו במפתיע לנבוח
בהיסטריה. יתכן ששוב בתגובה לתחושותיי או שהיה זה חיקוי של
הזעקות הנואשות אותן זעקתי. זעקות שדחו את הייאוש במעט. זעקות
שהדפו את הפחד שקינן בי מלכתחילה, הפחד שלא ישגיחו בי. פחד
שאאלץ לשמוע רכבים חולפים מעלי כשבידי כל אחד מהם הכוח להעניק
לי את חיי חזרה וכל אחד מהם בוחר שלא לעשות כך.
ראשי מסתחרר מחוסר אוויר בעוד דמעות עולות לעיני כשאני שומע את
הרכב מאט... עוצר... נוסע רוורס... ועוצר מעלי... דלת
נפתחת... דלת נטרקת.
"עזור לי! אני לכוד ברכב!"
"מי זה?!"
"בבקשה עזור לי. אני לכוד ברכב כבר יומיים"
הצעדים קרבים ולפתע הוא לצידי. "אתה בסדר?"
אור השקיעה מעניק לתלתלי מושיעי הילה מלאכית.
"אני רק תקוע אבל החברה שלי מתה."
באור המתמעט אני מבחין במבטו שקופץ למושב הנוסע, מבחין בגוון
עורו שמחוויר לרגע. הוא מתרחק מספר צעדים לאחור כנשוך נחש.
לפתע הוא מזנק קדימה ומושך בדלת שפתוחה חלקית בחוזקה "בוא,
נוציא אותך."
"עצור!" אני זועק בעוד המכונית מתדרדרת מעט. כל כך קרוב להצלה,
כל כך קרוב. תחזיקי מעמד עוד כמה דקות לעזאזל.
"עצור. המכונית עומדת על שפת התהום וכל נגיעה תדרדר אותי
למטה."
"מה עוצר את המכונית?"
"אני, הרגל לכודה לי על הברקס."
"כמה זמן אתה כבר פה?"
"כמעט יומיים."
"מישהו ראה אותך?"
"לא, אף אחד לא עבר, אתה הראשון."
"מישהו יודע שאתה תקוע פה?"
"לא, כבר פחדתי שאף אחד לא יגיע."
"OK, בוא נראה מה אנחנו עושים. אתה נראה לי קצת תקוע. אני
משחרר לך את המשענת שיהיה לך נח יותר."
מבעד לדלת הפתוחה הוא מושך בידית ואני שומע את תא המטען נפתח.
ידית אחרת ומשענת הגב נעה לאחור. אני חש במרווח הנפתח ביני
לבין ההגה ונשען בהרגשת הקלה לאחור עד למצב של שכיבה"
אני נושם נשימה עמוקה לראשונה מזה יומיים ומרגיש את הכאב שכבר
התרגלתי אליו מתפוגג לאיטו מהחזה. עוצם את עיני, נושם, נושם
ושוב נושם. אני מקבל בברכה את תחושת העקצוץ המתפשטת בידי
שהייתה רדומה זמן כה רב.
"מה יש פה מאחורה?" קורא אלי המתולתל "להוציא משהו?"
"עזוב אותך ממה שיש מאחורה! שום דבר לא חשוב ואתה עלול לדרדר
את הרכב!"
לא עזר, אני שומע אותו מוציא את כל הציוד. עוצם עיניים בחרדה
בזמן שהרכב נע בפראות על קפיציו. בשנית באותו היום מצאתי את
עצמי מתפלל, הפעם התפללתי שמושיעי לא יביא לאובדני בפרץ של
רצון טוב.
לבסוף שככו התנודות. פחית נפתחת. הוא מתיישב לצד הרכב לוגם
מפחית בירה שמצא מאחור.
"אההה... כבר היה שווה. מה אתה אומר? מה נעשה איתך?"
"תראה, כבר פתחת את הדלת ושחררת את משענת הגב. הכי פשוט יהיה
אם תמשוך אותי אל מחוץ לרכב..."
"לא, לא. הדילמה שלי היא בסיסית הרבה יותר. אני מתלבט בין שני
ברירות. הראשונה, לקחת את החפצים שלך בתקווה שיש שם משהו שווה
ולדאוג שלא תדבר והשנייה שממש לא מוצאת חן בעיני היא פשוט לחלץ
אותך. נראה לי שאני הולך על האופציה הרא..."
"קח מה שאתה רוצה! אני אשלם לך כמה שתרצה רק תוציא אותי מפה!"
זעקתי.
"זה מה שאתה אומר עכשיו, אני חושש שתדבר אחרת כשתצא. אז מה אתה
אומר, תעיף את הרגל מהברקס לבד ותגמור סיפור או שאני אעיף אותה
משם בעצמי?"
זה לא יתכן, זה לא קורה. כבר הייתי בטוח שהינה הכול מאחורי.
"בבקשה, אני מתחנן, זה לא חייב להיגמר ככה. קח מה שתרצה!"
"תודה אבל כבר לקחתי. " אמר המושיע לשעבר בעודו קרב באיטיות אל
הרגל התקועה על הבלם.
גל זעם מציף אותי לפתע בכוחות שלא שיערתי את קיומם. לא יתכן
שאגמור ככה! שריריי הבטן והחזה המעונים מתכווצים בעווית ייאוש
בעודי מתיישב במקום ודופק את האגרוף של החיים בראשו של הבן
זונה. הראש המוכה ניתז קדימה מכה בפלדת הרכב. צנחתי אחורנית
באנחת כאב. החרא לא התעלף אך הסיפוק למראה כתם הדם על דלת
האוטו שווה את המאמץ, אפילו אם הוא דחה את מותי בשניות ספורות.

"בן זונה! חכה חכה" זעק בעודו מקיף את הרכב. "אני איהנה לשמוע
אותך צורח כל הדרך למטה" אמר בעודו נשען על חלונה של חיה והחל
לדחוף בכוח כשמבטו נעוץ בפניי בהנאה סדיסטית.
אני רוצה לזעוק אך הפחד משתק את גרוני ואיני מצליח להוציא ולו
צליל. הרכב התדרדר כבר כמה סנטימטרים והוא כבר נטוי בזווית
בלתי אפשרית. עיני נעצמות בהשלמה, עשיתי כל מה שיכולתי
ונכשלתי. אין עוד דבר שביכולתי לנסות, המלחמה הסתיימה. במפתיע
מתעורר בי גוש ענק של שקט ובתוך השקט אני מבחין בבירור בשני
דברים. הראשון, אני מבין במאוחר איך יכולתי לצאת מהצרה. ההודי
צדק, כדי לוותר על הכאב שחרר את משענת הגב, תרפה מהבלם ועוף
מהרכב החוצה לפני שייפול.
ההבחנה השנייה היא בצליל הגרגור המאיים שנשמע, שוב הטורף מבצע
את מה שאני רק יכול לחלום. אני ממהר לפקוח את עיני ומספיק
לראות את שני הטורפים מסתערים על הרוצח לעתיד. האחד תופס את
רגלו בעוד השני מתכונן לניתור, מזנק והודף אותו בחוזקה לעבר
התהום.
הזעקה נשמעה זמן רב וגם לאחר שנקטעה בחטף הדיה המשיכו להתקיף
מכיוונים שונים. הטורפים הביטו לתהום וצחקו את צחוקם השטני, גם
אני צחקתי איתם.
בחטף הצחוק חדל. שני הטורפים הביטו בי במבט ארוך וחודר.
אחד מהם פנה לפתע והחל לרדת לתהום, השני לעומתו התקרב אלי ודרך
הדלת הפתוחה השעין את ראשו על כתפי. "תודה" לחשתי "כדאי שתרד
אחרת חבר שלך יאכל את כל המנה הראשונה לבד".
הטורף הרים את ראשו והפנה את מבטו בשאלה לגופתה של חיה.
"עוד מעט אשלח את המנה השנייה, להתראות"
צפיתי בו נעלם במורד התלול. לאחר מספר רגעים נשענתי לאחור, על
המושב האחורי ראיתי את שישיית הבירות החלומית. שלפתי אחת, טעמה
המריר מזכיר לי שיש חיים מעבר למדבר, חיים שאזכה לחוותם.
הודיתי למזל הטוב על הרכב שממתין לי על הכביש תודות לרוצחי
הפוטנציאלי. השלכתי את הפחית והקשבתי לקולות נפילתה נשמתי
נשימה עמוקה... ועפתי.