בכיתה ג', בא אלינו לכיתה איש זקן, שסיפר לנו שהוא אחד
מהחיילים האלמונים שנהרגו במלחמת העולם השניה. הוא אמר לנו
שבכל מדינה כמעט בעולם, יש את קבר החייל האלמוני וזה בעצם מסמל
את התודה של אותו עם לאותם חיילים שנתנו הכל למען המדינה שלהם.
כל הזמן שהוא דיבר הסתכלתי עליו בבוז. כל הילדים והמורות
הסתכלו עליו בהערצה כשהוא סיפר לנו איך הוא רץ קדימה בקרב אחד
איפה שהוא באירופה, והנאצים ירו בו - והוא מת. ממש גיבור.
רציתי להגיד לו, שסבא שלי יותר גיבור ממנו וסבא שלי יותר
אלמוני ממנו אפילו שסבא שלי עדיין חי. סבא שלי, הוא "שריד
אושוויץ" כמו שהוא קורא לעצמו. עד היום יש לו את המספר הזה
השחור על היד, והוא מסרב להיפטר ממנו. אחרי שהמלחמה נגמרה, סבא
עלה על אונייה קטנה, מלאה באנשים רזים ואפורים, שהפליגה
לפלסטינה. הוא ואחיו יעקב, היו על האוניה. כל יתר המשפחה
נהרגה. סבא אומר שהם נרצחו, והוא בחיים לא יסלח לנאצים והוא אף
פעם לא יקנה מוצרים גרמנים ולא יסע לבקר שם אף פעם. אחרי שסבא
ואחיו הגיעו לארץ, מייד גייסו אותם להלחם. את סבא לקחו לפלמ"ח,
את יעקב לקחו לאצ"ל. מאז סבא לא ראה את יענקל'ה - אחיו הקטן.
אחרי כמה חודשים התברר לו שהוא נהרג כשהוא נשלח לשים חומרי נפץ
ליד בית קפה בריטי. בגלל זה, סבא גם שונא את האצ"ל וכל הזמן
הוא אומר שהם טרוריסטים שיותר גרועים מהחמאס. סבא שלי נלחם
אחרי כמה שנים במערכה על ירושלים. היו להם אבדות קשות, ובסוף
הם נסוגו. לסבא זאת הייתה מכה כואבת נוספת ולכן הוא גם שנא את
ירושלים. הוא אמר - שמצידו הירדנים המחורבנים האלה, יקחו את
ירושלים ויעשו איתה מה שהם רוצים, ושיהרגו גם את אלוהים, זה
הנבלה, שהרג את כל המשפחה שלו בשואה ואת אחיו הקטן באצ"ל. תמיד
בימי כיפור שהייתי שואל את סבא איפה הטלית שלו והתפילין, אז
הוא היה עונה שהטלית נשרפה אצל הנאצים ואת התפילין הוא "שכח"
בקרב על ירושלים. אחרי שסבא השתחרר מהצבא, הוא בנה את הארץ.
הוא סלל כבישים - הוא ולא אחר, הוא נטע עצים - הוא ולא אחר,
הוא בנה בניניים - הוא ולא אחר, הוא נשא את סבתא לאישה - הוא
ו... בעצם חצי קיבוץ גם. סבא אומר שככה היה נהוג פעם בקיבוץ.
"הרי את מקודשת לי, למשק ולכל מי שיש לו חשק" הוא תמיד אמר
בחיוך. אבל תמיד ידעתי שהחיוך הזה מזוייף. לסבא היו חיים קשים,
במיוחד בחמש השנים האחרונות מאז שסבתא נפטרה. סבא התחיל להרגיש
שנורא רע לו בארץ הזו, ישראל.
הוא אומר, שאחרי שהוא נלחם בשבילה, ורק רצו להרוג אותו בגולה
בשביל הדת שלו, מה שהוא מקבל מהמדינה זה כלום. לא בדיוק כלום,
כי הוא מקבל כיום יחס נורא משפיל בכל מקום שהוא הולך אליו.
ברחוב, בחנויות, באוטובוסים תמיד מתיחסים אליו כנטל על החברה -
כי הוא זקן וכבר אין לו מקום פה. אפילו עכשיו, שאבא הכניס אותו
לבית אבות "כדי להקל עליו" כמו שהוא אמר - סבא נורא מדוכא. אני
רואה את המבט שלו בעיניים ופשוט נשבר.

בסוף השיעור, החיל האלמוני סיים את דבריו; כולם מחאו לו
כפייםכאילו הוא היה איזה גיבור. אבל אני לא. בפנים ידעתי
ואמרתי לעצמי, שהחייל הזה הוא סתם אפס. סבא שלי, שרד את השואה,
בנה מדינה והכל, ורק לו מגיע את הכבוד, ולא לאיזה חייל שמת,
שאף אחד לא מכיר אותו ורק עושים בשבילו בכל מדינה איזה ארמון
קטן.
בערב, הלכתי לבקר את סבא בבית האבות. ישבנו שנינו על יד
הטלוויזיה וראינו את הטקס שהתקיים באותו זמן יד-ושם, בירושלים,
איפה שסבא איבד את התפילין. סבא הדליק נר, לזכר המשפחה שלו
וקילל את הנאצים. כשהנשיא עלה לדבר, סבא העביר לערוץ אחר. הוא
אמר שהוא לא יכול לסבול את זה, שבא איזה בחור, שבכלל לא היה שם
בשואה ומדבר בשפה גבוהה על עולם חדש וכל מיני.
יותר מאוחר, חזרתי הביתה והלכתי לישון. בבוקר, אמא לא העירה
אותי ללכת לבי"ס. התעוררתי לבד מאוחר יותר. הלכתי לסלון וראיתי
את אבא מדבר בטלפון ואת אמא בוכה. שאלתי את אמא מה קרה והיא
אמרה שאתמול בלילה סבא נפטר.
את אותו יום השואה, אני לא אשכח, אותו היום שבו סבא שלי הפך
מסבא אלמוני, לחייל אלמוני...