גם כשהלכתי ברחוב מוקפת המון ואדם, עקבת אחרי, חרישי ובלתי
נראה לאחרים.
אני יודעת שרצית שאבחין בך אהובי, ונפשי תשתקשק.
הכרתי כבר את המשחקים האכזריים שלך.
רדפת אותי בשגרת העבודה, הקניות והחברים. חמקת אחרי לתוך
האינטימיות של ביתי.
פעם לפני שבגדתי בך, חשבתי שהכרתי אותך. דברים כאלו כמו
אישיות, תאווה לאמלל וקנאה מטורפת מתגלים רק אחרי זמן,
וכשיתגלו לבסוף תמיד תישארי חסרת אונים ורדופה.
אכזבתי אותך. ניפצתי את תכניות האהבה שרקמת עבורנו,
וכמעט שנכנעתי לך. עומדת במטבח אוחזת בסכין עם ידית מפלסטיק
סגול, הפניתי את הלהב כנגד פרקי הידיים הדקים שלי. כמעט. אבל
לא יכולתי לתת לך את הסיפוק הקטן הזה. הדרישה היחידה שאי פעם
הצגת לי. אהובי. שנתת לי הכל.
ואחרי כל זה, ארבת לי במיטתי. חיבקת את גופי הערום משדלני
להתעלס עמך. זרועות השנאה שלך - חזקות ותומכות - ערסלו אותי.
שאלתי אותך האם היו עוד בנות שכמותי, בוגדניות. מילותיי החדות
ערפלו את ידיך עד שהתפוגגת חזרה אל החושך. נותר לך רק להתבונן
בלילה איך נשמתי עוברת אל מחוזות האימה והשחור, ולחזות בכאב
איך היא חומקת משם עם בוקר.
ואז החלטת לגרום לי לאבד את שפיותי. לסגור את ימיי שבחרתי בהם
לחיים. לסגור בחדר לבן קשורה למיטה, מטומטמת מחומרים כימיים.
עכשיו הבנתי! הסמים הם יציר כפיך, לא? אני נותנת לך יותר מידי
קרדיט?
וכך פתאום באמצע הרחוב התחלתי לצעוק ולבכות, לדרוש ממך
שתעזבני, "לך לפרספונה בן זונה! מלכת שאול אני כבר לא אהיה" הם
באמת נבהלו עם כל השמות היווניים שפתאום צעקתי ככה.
אתה חייכת חיוך של ניצחון, מוקדם מידי.
לכל אחת עוד מותר לחטוף התמוטטות עצבים קלאסית.
אחר כך הסתגרתי בביתי ימים רבים. יצאתי מסף הדלת רק אחרי
שויתרת.
אני זוכרת שראיתי אותך מתרחק, ברדסך השחור מכסה את פנייך,
והחרמש מוטל על כתפך ברישול.
יצאתי החוצה לרחוב והשמש דגדגה בנחיריים. הרמתי ראשי למעלה אל
הנוף האורבני,
תגיד, גורדי שחקים זו המצאה שלך?