אתמול היא הבינה שאולי כדאי להפסיק לנסות. להפסיק להשתדל.
פגשתי אותה לפני כמה ימים, במקרה, אחרי המון זמן שלא היה לנו
קשר. הייתי בדרך הביתה אחרי שדפקתי איזה פלאפל אימתני, אני
אוהב פלאפל, אבל תמיד אחרי שאני אוכל אותו אני מרגיש כאילו זו
הייתה טעות אנוש.
זיהיתי אותה מרחוק,יש לה כמה דפוסים מאד אופייניים. די שמחתי
לראות אותה. חייכתי ורצתי לקראתה. היא ניסתה להדליק סיגריה,
המצית לא הראתה סימני חיים, מיד שלפה גפרורים כברירת מחדל. היא
עדיין לא הבחינה בי, אבל על הפרצוף שלה היה מרוח חיוך די
ביזארי.
התיישבתי לידה. היא נבהלה, תקפה אותי בחיבוק חם, וירתה לעברי
שתי נשיקות רטובות.
היא שאלה לשלומי, אם כבר התגייסתי, וביקשה טישו. היא היססה
מעט, ואת הטישו שנתתי לה מיהרה לשים בתיק. זה היה מוזר. אז
עניתי לה שאני מתגייס עוד ארבעה חודשים. היא לא שאלה אותי לאן.
אז לא ציינתי.
כל הזמן הסתכלתי על הסיגריה שרבצה בין אצבעותיה, ועל הכתם
האדום הקבוע שהיה עליה, מהאודם הקבוע שהיה לה תמיד על
השפתיים.
מאז שאני מכיר אותה, תמיד חצי סיגריה שלה הייתה אדומה. אני
מכיר אותה בערך שלוש שנים, ומאז נדמה כאילו היא כ"כ השתנתה
והתבגרה, אבל האמת היא, שהיא נשארה אותו הדבר בדיוק. מתחת לכל
המסכות,היא נשארה בדיוק אותו דבר. אני אפילו לא חושב שהיא
התבגרה, זה הכל סתם פיקציה.
אף פעם לא נמשכתי אליה או משהו, היא לא נראתה טוב בכלל. אבל
תמיד היה בה את הדבר הלא מוגדר הזה שגרם לי לאהוב אותה כ"כ.
בהתחלה, ממש ממש כשהיכרנו, מיד התאהבתי בה. ידעתי שהיא לא כמו
כולן. האמת שניסיתי לרמוז לה את זה, ולומר לה כל מני דברים.
היא תמיד ענתה בקרירות וברשמיות, והיתה נשמעת כ"כ מבוהלת
ומפוחדת, אבל תמיד הקפידה להסוות את זה. זה לא כ"כ הלך לה.
פעם אמרתי לה שהיא אחד האנשים הכי מתוקים שאני מכיר. היא ישר
ניסתה להתגונן ולהצטדק. לא יודע, אף פעם לא הבנתי אותה.
וניסיתי.
אהבתי אותה מאד, אבל לקח לה המון זמן להבין את זה.
בפעם הראשונה שנפגשנו, זה היה באוגוסט, היה נחמד. חזרנו
באוטובוס האחרון. זה היה מוצאי שבת אפילו לפי דעתי, אז
האוטובוס האחרון היה חצי שעה מאוחר יותר מיום רגיל. נורא רציתי
להכיר אותה יותר לעומק, אני חושב שהיה בה משהו שלא פרץ החוצה.
היא הייתה יותר מדי מאופקת. זה היה נראה כאילו היא פוחדת לזוז
בכלל, פוחדת לדבר, פוחדת מכל דבר. אולי אפילו היא פחדה מעצמה.
פעם שאלתי אותה מה זאת אהבה בעיניה. זה היה ממש מזמן. לקח לה
המון זמן לענות לי, וכבר חשבתי שהיא מתעלמת או משהו, אבל אחרי
כמה דקות הגיעה תשובה מפוצצת כזו.
ככה היחסים בינינו היו נורא מוזרים. היא נרתעה ממני, הרגשתי את
זה. אבל אני רק אהבתי יותר.
לא היו לנו יחסים סדירים. אני כבר עברתי בית ספר, אבל מדי פעם
היינו מתראים ברחוב פה ושם, ובכל פעם שהיא ראתה אותי היא כאילו
קפאה במקום, התחילה לרעוד, מלמלה היי וברחה. בלי לתת צ'אנס
לשאול כלום.
אז כבר הגיע החורף, כמה מפתיע. התקשרתי אליה הביתה. היא נשמעה
מאד מאד מופתעת לשמוע אותי, ואפילו נורא נרגשת. היא נשמעה
נרגשת מאד. שאלתי אם היא רוצה לבוא אלי. סגרנו על יום שישי
בצהריים, קצת שעה מוזרה, ואמרתי לה שיש את הקטע של הורים ישנים
וכאלה, אבל קבענו בכל אופן.
חיכיתי לה למטה, עלינו, היא התלהבה מהחתול שלי. נכנסנו לחדר,
היא ישבה על המיטה שלי, ידיים בכיסים, מכונסת בעצמה, שוב...
נראית מפוחדת למדי. אני ישבתי בצד, ניגנתי בגיטרה החשמלית
הלבנה שלי, שתמיד איתמר היה אומר שיש לה צבע של שפיך, אבל לא
חשוב. ניגנתי שיר של זוהר ארגוב, הפרח בגני, בצורה מזרחית כזו,
כדי להצחיק, היא חייכה את החיוך הקטן הזה עם האודם על
השפתיים.
התקרבתי אליה, שאלתי אם היא רוצה לנסות לתת צ'אנס לקשר הזה.
שאלתי אותה אם היא מוכנה שנהיה ביחד, לנסות, אולי, במקרה. היא
שתקה, ובסוף אמרה כמובן שהיא מעדיפה שנשאר ידידים. איכס! איזה
משפט דוחה, כמעט רציתי להקיא עליה.
ניסיתי לשכנע, לנסות, אולי בכל זאת, והיא פשוט אמרה לא.
בדיעבד, הבנתי שזה היה לא של פחד. וזה מה שהרס אותה אחרי זה.
בקיצור, בשלב זה כבר ממש הקשר התנתק, כמעט לגמרי. אני המשכתי
הלאה, הכרתי בנות אחרות, התבגרתי.
יום אחד היא החליטה שהיא אוהבת אותי. באיחור לא נורמלי וממש
משומקום, אבל כך החליטה. והיא שיגעה אותי, היא התייסרה המון עם
עצמה, זה היה שקוף. והיא ניסתה בכל הכח לגרום לי לחזור לאהוב
אותה, ולגרום לגלגל לחזור אחורה, ולהתכחש להכל. ערב אחד ישבתי
בתחנת אוטובוס, קראתי ספר, היא הלכה עם החברות שלה בכביש
המקביל, הן היו די רעשניות,היא הבחינה בי כנראה, כי כעבור שלוש
דקות קיבלתי הודעה לפלפאון: "מצטערת להפריע באמצע הספר, אבל
רציתי לשאול לשלומך. זוכר אותי?" עניתי לה שאי אפשר לשכוח.
ומפה לשם היא שאלה אם אני רוצה שנפגש, והבהירה שזה ממש סתם,
כלומר ידידים ותיקים וכאלה, אבל הרגשתי שזה לא באמת ככה, ושהיא
רוצה להפגש כדי שיקרה ביננו משהו. הרגשתי שאני חייב לומר לה
שיש לי חברה כבר חמישה חודשים, אבל שבכייף ניפגש.
מאז אותה הודעה לא שמעתי ממנה כלום.
בקיצור,הייתי שמח לפגוש אותה באותו היום, היה נחמד לשוחח. היא
הדליקה שוב סיגריה שהייתה לבנה עד לאותו מפגש עם השפתיים שלה.
היא הסתכלה עלי בעיניים רוב הזמן.
היא אף פעם היא לא הסכימה להסתכל לי בעיניים, אפילו כשביקשתי.
ופתאום עכשיו, היא הייתה כה נחושה להביט לי בעיניים. מידי פעם
לקחה הפסקה ועשתה כזו סריקה לראות מה קורה מסביב, כאילו הרגישה
שזה יותר מדי בשבילה. אבל רצתה להוכיח לי משהו.
היא הייתה מאד שקטה, כמעט ולא אמרה כלום.
קמתי, התנצלתי שאני חייב לעוף. הפנים שלה הפכו פתאום עצובות,
אבל בכל זאת היא חייכה, סידרה את השיער מאחורי האוזניים, ארך
לה השיער נורא, גם שינה את הצבע בינתיים. ואז היא כאילו נתנה
לי אישור ללכת במבט שלה, אמרה שאשמור על עצמי, וזהו.
ידעתי שהיא עברה הרבה דברים עוד אחרי שניתקנו את הקשר. ידעתי
לפחות שהיה לה חבר תקופה מסוימת, הכרתי אותו, הוא היה מהשכבה
שלי, וראיתי אותם יחד פעם אחת. היא נראתה לי כה מאושרת. לא
החלפנו בינינו מילה. היה לה איזה קטע כזה נורא התעלמותי
באישיות, תמיד.

אני אפילו חושב שהיא הפסיקה לעשן.