אנחנו לא ילדים של אף אחד .
אנחנו מתנשקים בשדות הירוקים
של  דמיוננו,
אבל
זה רק תמונה על הקיר,
ירוק על שחור,
הקיר השחור -
האי וודאות  של קיומינו,
המוות הנצחי,
הקוסמוס הקר,
המרחקים הענקים
של כלום .
רק המסגרת הדקה  
והצהובה - שמש
נעורים,
אהבה,
מהגנת עלינו .
כן,
רק תמונות על הקיר אנחנו,
תלויות בקצים שונים של החדר
מסוגלים רק לראות את התמונות
התלויות ממולנו,
הנמצאות בשדה הראיה
אבל בלי יכולת
לצאת,
להושיט את היד,
להיפגש  באיזו שהוא מקום  
באמצע
כי
אפילו אלוהים,
האבא של כולם
מפחד מהחושך.
אנחנו לא ילדים של אף אחד.

אנחנו לא .
ואתם יודעים מה,
בסוף
אנחנו אפילו לא
מתנשקים
בשביל לא
לעשות
מה שכולם עשו
במשך אלפים שנה
רק בשביל לגלות
שכל זה
חוסר משמעות .
בגלל זה
את הדברים המתוקים
שבגללם הידיים מתחילות לרעוד
מציפייה
והלב מתחיל לשיר
מכון שהוא מלא כבר
עם הרגשות - מבקש שחרורם,
את הדברים האלה
אנחנו שונאים.

ולכן
אנחנו לא ילדים של אף אחד
אנחנו לא.