הוא נכנס סופסוף למסעדה, לא מסעדה ספציפית, אך זו אינה מסעדה
ככל אחת. לפני שהזמין, הביט זמן רב בתפריט, על מנת לזהות בו את
הדבר שחיפש. אותו דבר שכתוב בחוץ על דלת המסעדה. כשמצא חייך
לעצמו וקרא למלצר - הוא היה מוכן להזמין. הוא דילג על מנה
ראשונה, ופנה ישר לעיקרית. כוס הקולה הגיעה ראשונה. הוא בהה
בכוס, ולגם קלות מטעמו המתוק של המשקה התוסס. המלצר הזדרז,
בעקבות דרישתו, והגיש לו את המנה שהזמין. כשדמעה של נוסטלגיה
יורדת מעינו, הוא חתך בבשר.
הבשר היה עסיסי, אדום, ועשוי בדיוק כפי שביקש. לעיסה, שתיים,
הטעם היה קצת מוזר. הוא סיים ללעוס, ובלע. זה לא היה זה. הוא
קרא למלצר, קצת עצבני, מעט סמכותי. וביקש להחליף את המנה "השף
טעה, זה לא הבשר שהזמנתי", שלף מזומנים והורה למלצר להזדרז.
"אלף סליחות" אמר המלצר ונעלם למטבח. השף עמל במיוחד, והכין את
המנה הנדרשת, גם הפעם - ללא טעות, אך הפעם השגיח במיוחד.

בעודו יושב לשלוחן, הוא מנסה להיזכר באותם הימים, בטעם המוכר.

המנה הגיעה, שוב, הוא לעס פעם, לעס פעמיים, וירק. "אתה בטוח
שזה זה?" פנה למלצר בדאגה, עיניו כבר מבריקות ולחות. "כן, אני
בטוח - עכשיו זה ללא שום טעות." הוא השפיל מבטו, כשדמעה זולגת
על לחיו. הוא נפל לריצפה, ממרר בבכי - מבין לא מבין "זה לא
הטעם של שחף".



נכתב בעקבות חידה, ותיקה, למי שמכיר.